ארוכה הדרך לחירות: מצרים חוטפת עשר מכות
למה נדרש תהליך ארוך של שנה ועשר מכות כדי להוציא את עם ישראל ממצרים, ומה הדפוס ההיסטורי שנלמד מכך?
- קן ספירו
-
אא
מהרגע שבו לקתה מצרים במכות – דם, צפרדע, כינים ועוד – נמשכו ההרס והחורבן יותר משנה.1 כל מכה הייתה נס, שכן היא התרחשה בעקבות מניפולציה של חוקי הטבע, שכל סדריהם השתנו במטרה לעזור לעם ישראל.
שבירה של חוקי הטבע - ניסים - הייתה תופעה חשובה בהיסטוריה היהודית המוקדמת, אך על פי החשיבה היהודית, עם חורבן בית המקדש הראשון2 הם היו עתידים להיפסק, וההנהגה תעבור לשלב המכונה "הסתר פנים". כלומר, עם ישראל ממשיך להתקיים באופן על טבעי אך לא בשבירה מוחלטת של כוחות הטבע. נדרשת התבוננות מעמיקה על מנת להבחין בתכנון התבוני של ההיסטוריה.
השאלה המתבקשת כאשר אנו באים לבחון את עשר המכות היא "למה? מדוע בחר הבורא להוציא את עם ישראל מעבדות במצרים דווקא באמצעות תהליך ארוך ומתמשך שנמשך שנה תמימה?" על פי הגישה היהודית, הבורא הוא כול יכול. אילו רק רצה, הוא היה יכול לגרום למותם של כל מצרים ברגע אחד, או להקפיא אותם על מקומם, ואז כל העם היה אורז את חפציו ויוצא תוך חמש דקות.
כדי להסביר מדוע היו עשר המכות נחוצות, עלינו להסביר תחילה את השקפת היהדות על ניסים באופן כללי.
הנקודה הראשונה שבה עלינו להתרכז היא שכל היקום – כל התהליך של העולם הפיזי – הוא, בהגדרה, נס. כיום אנו כה רגילים לרעיון הזה, שכבר איננו שמים לב אליו. כפי שכתב המדען האנגלי סר אייזק ניוטון (1727-1642),
ניסים מכונים כך לא מפני שהם מעשי האל, אלא מפני שהם מתרחשים לעיתים רחוקות ומסיבה זאת יוצרים פליאה. אם היו מתרחשים ללא הרף ולפי חוקים מסוימים הנודעים בטבע, הם לא היו פלאים או ניסים, אלא נחשבים, לפי הפילוסופיה, לחלק מתופעות הטבע (נתונים להשפעת חוקי הטבע כפי שקבע האל), אף שסיבתם אולי אינה ידועה לנו.3
על פי ההשקפה היהודית, אין בכוח הטבע לפעול באופן עצמאי ללא תלות בבורא. עם זאת, לאחר שנבראו חוקי הטבע, הבורא אינו מתערב במהלכם. הוא בהחלט מסוגל לעשות זאת, אבל הוא בכל זאת אינו משתעשע עם העולם הפיזי והנהגותיו. יוצא אפוא שמרבית הניסים הם תופעות טבע רגילות אשר מתרחשות בדיוק בעיתוי הנכון. עשר המכות שהונחתו על מצרים יוצאות דופן מכלל זה.
לעשר המכות אין כל הסבר טבעי - הן מקרה ברור שבו הופך הבורא את סדרי הטבע בצורה רצופה ומתמשכת. למשל: בין המכות ניתך על מצרים ברד אשר פתיתיו האימתניים נותרו קפואים בתוך אש. מאוחר יותר נוצר חושך כה סמיך שהקפיא אנשים במקומם, ואף אחד לא היה יכול לזוז ממקומו. אירועים שמתרחשים למצרים פוסחים על היהודים שחיים בתוכם. כל ההתרחשויות הללו על טבעיות. למה? נסביר.
מהותה של עבודת האלילים הפגנית, המכוּנה ביהדות "עבודה זרה", היא אמונה שלכל כוח בטבע יש אל – כוח רוחני המפעיל אותו. המצרים סגדו לאל הנילוס, לאל השמש, לאל החתול, לאל הכבש ועוד. עשר המכות תוכננו כדי לעקור ברציפות את כל סדרי בראשית, ולהמחיש ליהודים ולאנושות לאורך ההיסטוריה כולה שרק הבורא הכול יכול מושל על הטבע ועל כל התופעות הקיימות בעולם, ואין דבר העומד מחוץ לשליטתו.
אם נבחן את טיב המכות, נוכל להיווכח שכל אחת מהן הייתה מתוכננת להמחיש את שליטתו של הבורא על אחד מכוחות הטבע: המים והאדמה, הקרח והאש, חרקים, זוחלים, יונקים, אור וחושך ולבסוף, החיים והמוות.
עדות ארכיאולוגית
האם מצויה בידינו עדות לעשר המכות בתיעוד הארכיאולוגי? היעדר תיעוד כזה עשוי להעלות תהייה, שכן מן הסתם היו המצרים רושמים מאורעות כבירים אלה.
אז ראשית עלינו לזכור כי מאורעות יציאת מצרים התרחשו לפני שהיו היסטוריונים, עיתונים וכל סוג אחר של תקשורת המונים. כפי שכבר ציינו, כל אירוע שרשמו המצרים הקדומים (כמו גם כל ציוויליזציה קדומה אחרת) היה למטרה אחת בלבד, לשמור על תדמית חיובית. אם נוסיף לכך את העובדה שלפני אלפי שנים לא היה העל טבעי מאורע מסעיר במיוחד, נראה שכבר קיבלנו תשובה. לא משנה כמה מדהים הוא נראה לנו היום, הדבר האחרון שהיה עולה בדעתו של הכוהן המצרי לחרוט על קיר אחד המקדשים לפני 3,300 שנה הוא סיפור יציאת מצרים.
אף על פי כן קיימת ראיה נסיבתית שכדאי להזכיר. כפי שכבר צוין בפרק 9, קיימת עדות על תקופה בת עשר שנים בהיסטוריה המצרית (בדיוק בפרק זמן שבו התרחשה יציאת מצרים) שבה שרר באימפריה תוהו ובוהו. קיימות התייחסויות עקיפות נוספות, שהמפורסמת שבהן היא "פפירוס איפובר", סדרת פפירוסים המתארים שורת אסונות במצרים – דם בכל מקום, אנשים מתים וכדומה.
עמנואל וליקובסקי, פסיכואנליסט רוסי, משתמש ב"פפירוס איפובר" כבסיס לספרו "עולמות מתנגשים", שבו הוא מגיע למסקנה שסיפור יציאת מצרים אמיתי כולו, אבל לטענתו נגרמו המכות כתוצאה מכוכב שביט שהתקרב במסלולו לכדור הארץ. הוא טוען שאבק מכוכב השביט הפך את המים לאדומים, וכוח שהופעל על ידי השדה הגרביטציוני של הכוכב גרם לקריעת ים סוף וכדומה.
הקורא בתורה רואה שבמקרה של מכת הדם לא מדובר בהפיכת המים לאדום כצבע האבק, אלא לדם ממשי. המדרש4 מספר כי המצרים אף מתו כתוצאה משתיית מי הדם האלה, אך לא היהודים.
למרות כל זאת מגלים המצרים התנגדות נמרצת ביותר – לא רק פרעה, אלא מצרים כולה – לשחרור העם. זו דוגמה אופיינית של האנטישמי המצוי: "לא אכפת לי שכל המדינה תחרב, ובלבד שאוכל לחסל את היהודים."
גם כאן אנו רואים דפוס היסטורי מצוי. יהיה אפשר להיווכח בכך, כאשר נגיע לתקופתו של היטלר בשנת 1944, כאשר הגרמנים היו זקוקים נואשות לכל צי הרכבות שברשותם כדי לשנע אספקה ותחמושת לחזית המזרחית, אבל הם העדיפו להפנות אותן למשלוח יהודי הונגריה לאושוויץ. הם עמדו להפסיד במלחמה, אבל המאמץ העיקרי שלהם עדיין הופנה לא כדי לנצח ואף לא כדי להציל את עצמם, אלא רק להרוג יהודים.
רק עם תום המכה העשירית, לאחר מות הבכורות, אמר פרעה: "צאו!" עם ישראל יוצא, הים נקרע לפניהם, והמצרים רודפים אחריהם וטובעים.
סוף סוף, היהודים בני חורין.
1 גמרא, עדויות ב י.
2 בשנת 420 לפני הספירה.
3 ניוטון, אייזק, כתבי פורטסמות (טרם פורסם).
4 מדרש שמות רבה ט.