אנו נמצאים כיום בעיצומו של משבר עולמי. הבטחון, הפוליטיקה והכלכלה בעולם כולו הגיעו לנקודת רתיחה, נקודת התכה. המזרח התיכון ומזרח אירופה הם שתי זירות של עימותים צבאיים פעילים, אך חוסר היציבות הביטחונית משפיע על העולם כולו. אמריקה, בריטניה והאיחוד האירופי שקועים עד צוואר במלחמות של ישראל ואוקראינה וקווי הכוח חוצים גם למזרח אסיה, למלחמה הקרה של סין וארה"ב על דומיננטיות גלובלית ולמתחים המקומיים בין מדינות האזור שם. כולנו מקווים שלא תפרוץ מלחמת עולם נוספת, אך מבינים כי במצב המשברי שבו אנו נמצאים, כל גפרור עלול להצית אותה.

במקביל, וכתוצאה מחוסר היציבות הבטחוני, הכלכלה העולמית יציבה כעת בערך כמו מגדל קלפים בגובה מגדלי התאומים. בעיות בקווי אספקה, חוסר היציבות במחירי הדלק, סנקציות הדדיות, גחמות פוליטיות פופוליסטיות – כל אלו מקשים מאד על הכלכלה העולמית לחזור לעצמה אחרי התנודתיות המטורפת שחוותה בתקופת הקורונה.

המשבר הבטחוני וחוסר היציבות הכלכלי מצטרפים למתחים פנימיים בתוך מדינות המערב. קיטוב הולך ומחריף קורע את הימין והשמאל, מצית מחאות אזרחיות סוערות ומניע הקצנה הדדית, בדמות עליית הימין הקיצוני במערב כולו והשתלטות השמאל הפרוגרסיבי על המחנה הליברלי. תרבות ההשתקה הפכה לנורמה רווחת וערכי החירות של המערב נראים מאוימים מאי פעם. תמיכה בטרור הופכת לנורמה ובאופן כללי, נראה שהעולם כולו ירד מהפסים.

מדוע? מה מניע את כל הטירוף הזה?

כשלומדים על הסיבות שהביאו לפרוץ מלחמות העולם, מדברים על השינוי המהיר שחוו מדינות אירופה, על ההתפשטות העצומה של האימפריאליזם והמתחים שהוא עורר, על עליית הלאומיות ועל השינויים הטכנולוגיים בתעשיית הנשק, שהביאו למרוץ חימוש. אנו מקבלים תמונה של חברה שנמצאת בתהליך שינוי מואץ מאד, שמעורר מתח מצטבר, שמתפרץ לבסוף בצורה של מאבק מזוין – מלחמה.

אולם כיום, אף דבר מכל זה לא מתקיים לכאורה, ולהפך. 20 השנה שחלפו מראשית שנות האלפיים ועד 2020 היו אולי תקופת השגשוג הארוכה והבטוחה ביותר בהיסטוריה האנושית. הכלכלה נסקה באופן מטאורי, התפתחות האינטרנט וההייטק הנגישו ידע, שירותים ושעשועים לכל אדם על פני הגלובוס. עליית היצור במזרח יחד עם תופעות כמו אמזון ועלי-אקספרס הפכו את הכל לזול יותר וזמין יותר. העולם הפך לכפר קטן. טיסות נעשו לפתע מוצר זול וזמין לכל. התיירות הפכה קלה מאי-פעם. היה נראה שהגבולות מתמוססים והעולם כולו מתחבר סביב שפע כלכלי ורשתות חברתיות. אפילו בביצה המקומית הרותחת שלנו, שבה אף פעם לא היה ממש שקט, חווינו תקופה ארוכה של שלווה יחסית. פיגועי הטרור נעלמו בתחילת המילניום וישראל זכתה לתקופה ארוכה של שגשוג בחזית הכלכלית והדיפלומטית, שגשוג שהגיע אולי לשיאו עם הסכמי אברהם.

אך משהו קרה לאנושות סביב 2020: איזה וירוס משונה תקף אותה, ולא, איני מתכוון לCOVID-19. האנושות השתגעה לפתע, ירדה מהפסים, התחילה להקצין בלי כל גורם חיצוני ברור שמביא לכך.

נסיון העושר

קשה לנתח תהליך היסטורי בעודו מתרחש, והסיבות העמוקות למשבר יהיו בוודאי חומר רב עניין להוגי דעות והיסטוריונים בעוד עשרות ואולי מאות שנים מהיום. עם זאת, ברצוני להציע איזו תובנה כללית על המצב לאור רעיונות עתיקים מאד, שמופיעים בפרשת השבוע שנקרא בשבת הקרובה בבית הכנסת, פרשת עקב.

רעיון זה מכונה בספרות שלנו "ניסיון העושר" ואחד המקורות הראשונים שלו הם דברי משה לישראל טרום הכניסה לארץ. ניסיון העושר מתאר משבר שאינו נובע מהחשודים הרגילים – מחסור, מצוקה, חוסר ביטחון, איום חיצוני, אלא בדיוק להפך – מעודף של שפע ועושר. ניסיון זה מצוי גם בחיים הפרטיים של האינדיבידואל וגם ברמת הקולקטיב, העם כולו ואפילו האנושות כולה. העושר, לא פחות מהעוני והמחסור, עלול להוביל את האדם למשבר.

בפרשת השבוע מתואר הדבר בתור סכנה של "שכחה":

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

השפע של כסף וזהב, של בתים טובים ובקר וצאן, עלול להביא את האדם לשכוח. הוא שוכח שכל העושר הזה אינו מובן מאליו, שפעם הוא היה בבית עבדים ובמדבר והמצב היה יכול גם להישאר כך. מתפתחת בו תחושת אנטייטלמנט, שפשוט מגיע לו להיות עשיר ושבע כי הוא כזה מדהים ומוכשר: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". כתוצאה מכך, הוא הופך זחוח וכבד לב. בשירת האזינו מתואר הדבר בשפה לירית יותר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". הזחיחות, השומן על הכסלים שלו, מביא אותו לאדישות מוסרית, לנטוש את המצוות והחוקים והמשפטים שהוא צווה עליהם.

על התוצאה של הדבר אנו שומעים בנביאים המאוחרים. החברה מתחילה להסתאב מבפנים. יש לאנשים הכל מבחינה חיצונית – בתים יפים, שפע כלכלי ובטחון, אך תולעת קטנה מתחילה לכרסם מבפנים ומביאה להשחתה, לניוול, לסיאוב. וכך, השכחה הזחוחה מביאה לבסוף להתפרקות מכל הדברים הטובים שהאדם זכה להם, השפע, הביטחון והאדמה.

זוהי האזהרה העתיקה שמשמיע משה לישראל טרום הכניסה לארץ בצבעים חדים כל כך. דומני שהיום, יותר מתמיד, אזהרה זו נוקבת עד תחתית הנשמה שלנו.

מי אשם במחדל, שואלים כולם, ומנסים למצוא דמות כזו או אחרת לתלות בה את הכישלון. דומני שזו טעות לראות זאת כך. צריך להסתכל על התמונה בפרספקטיבה רחבה ולראות שאנו חלק ממשבר עולמי, משבר כללי שחווה האנושות, משבר שהתחיל מבפנים, מתוך כל אחד ואחד מאתנו, ודווקא בעקבות השפע חסר התקדים שלו זכינו בשנים האחרונות. שמנו ועבינו וחשבנו ש"מגיע לנו". ופתאום העושר הפך לנו לרועץ. חוסר נחת פנימי התחיל לכרסם בחברה שלנו ולהתפרץ בכל מיני דרכים מדרכים שונות ומשונות. בתרבות ביטול אכזרית. בהקצנה הולכת וגוברת. בגאווה ובקשיות עורף.

ואם נלך למקורותינו העתיקים נלמד כי כדי להתגבר על משבר זה מה שנדרש ממנו הוא לזכור – להתעטף בענווה ולזכור שמה שזכינו לו אינו מובן מאליו, שלא כוחנו ועוצם ידנו בלבד עשה לנו את החיל הזה אלא זכות אבותינו וחסד אלוהי שחנן אותנו. שום דבר במצב שלנו אינו מובן מאליו, ורק אם נזכור זאת בענווה עמוקה, נוכל לעבוד יחד כדי להיחלץ מהמשבר שפוקד אותנו היום.