בחמש בבוקר התעוררתי בביתי בצפון, והבנתי שכל התוכניות שלי להיום התבטלו

בחמש בבוקר, כשהתעוררתי להניק את הבת הקטנה שלי, שמעתי רעשים חזקים של מטוסים, יירוטים ובומים. אנחנו גרים ביחידת דיור ללא ממ״ד ומאז ה-7.10 חוש השמיעה שלי התחדד מאוד ואיתו גם חוש הירידה לממ״ד של השכן עם שני ילדים קטנטנים, תוך כדי שהלב שלי דופק במהירות אבל אני משדרת להם שהכל בסדר. התלבטתי אם להעיר את בעלי או לחכות לאזעקה שאולי תגיע בקרוב, והתחלתי לחשב מי יקח את הגדול ומי את הקטנה ואיך ייראה המשך היום. אמא שלי הייתה אמורה לבוא אלינו מהמרכז וכך גם מנקה חדשה שתיאמתי איתה אחרי תקופה בה אני לא מצליחה להשתלט על הבלאגן והלכלוך בבית.

כשאני מפחדת אני עושה חישובים. זה עוזר לי לחזור להיות רציונלית ולהתעסק פחות בפחד. ״אבל מה קשור שאת... מפחדת?״ פתאום שפט אותי איזה קול פנימי. ״את? שמדברת כל כך הרבה על ביטחון ועל אמונה, לא מצליחה להיות בביטחון ואמונה?״ רציתי מיד לענות לקול הזה שאני לא מפחדת ושיניח לי. אני בסדר. הכל בסדר ואני באמת בביטחון ובאמונה אבל נזכרתי בשיעור של שיטת ימימה על הפחד. ימימה אביטל זצ״ל אמרה שאם מדחיקים את הפחד יוצרים בתוכנו חסימה. עלינו להכיר בפחד, לעשות לו מקום (אבל לא את כל המקום) בתוכנו, לתחם אותו ואל מולו לבנות ביטחון.

לקחו לי כמה שנים כדי להבין את המושג הזה של ימימה, ״תיחום״. כשמתחמים משהו, שמים גדר סביבו ולא מאפשרים לו להתפשט למקומות נוספים. איך אפשר לתחם פחד שהוא כל כך מופשט וכל כך רוצה להתפשט לכל עבר? בזמן שאני מהרהרת בשאלות האלה, משפחתי ואני כבר יושבים עם השכן בממ״ד והוא מנסה להצחיק אותנו ואת ילדינו, מציע לנו מים ופתיבר, ואנחנו מנסים לשדר לכולם שהכל בסדר ולענות לכל הוואטסאפים המודאגים מהמשפחה שאנחנו בטוחים בממ״ד.

אני חושבת שכדי לתחם פחד צריך לעבוד בשני מישורים במקביל, כמו שייעצה ימימה: לעשות מקום לפחד ולהפנות את האנרגיה לבניית הביטחון והאמונה בטוב הקיים והעתיד להגיע. למשל, באותו הרגע, שאלתי את עצמי ממה אני מפחדת והבנתי שהפחד שלי מורכב משני מרכיבים: פחד ״אובייקטיבי״ מטיל שיפגע בבית שלי ומהחיים בבית בלי ממ״ד, פחד על משפחתי וילדיי ועל המדינה שלנו, ופחד ״נלווה״ שאלו בעצם הציורים שהפחד שלי מצייר לי על כל מה שעלול לקרות ולהתלוות למצב הבטחוני המתוח. בציורים האלה יש תרחישים גרועים ומפחידים מאוד שלא כדאי שאתאר לכם. על פחדים מהסוג השני אמר רבי נחמן שטוב שהאדם ״לא יתפחד כלל״, כלומר, לא ייתן לפחדים שמגיעים מאליהם לחיינו, להתעצם ולצייר לנו תרחישים נלווים ומפחידים עוד יותר (שהם בדרך כלל פרי דמיוננו אין להם אחיזה ממשית במציאות, לרוב הם גם לא מתממשים).

כשהפחד הופך לדחף

כשעשיתי מקום לפחד שלי וחשבתי עליו, כשהבחנתי בציורים המוגזמים שהוא מצייר לי ובחרתי שלא להאמין להם, שמתי לב שבן השלוש שלי יושב בממ״ד בשקט שונה מהרגיל וחשבתי על זה שאולי גם הוא צריך שאעזור לו לעשות מקום לפחד. אז דיברנו על זה קצת. עם זאת, בצד עשיית המקום לפחד, ימימה ייעצה גם להפנות את תשומת הלב והאנרגיות לבניית הביטחון שנובע מהיכולת שלנו לראות את הטוב שיש בנו ובמציאות ברגע הנוכחי, ולהאמין בטוב שעתיד להיות. בנייה כזו מצריכה נשימה.

לקחתי נשימה עמוקה וביקשתי מהבן שלי לנשום ביחד איתי. נשמנו ואז אמרתי לו: ״תראה איזה פסנתר גדול ויפה יש לזיו!״ (לשכן עם הממ״ד) וזיו מיד הציע לנגן לנו שיר ושאל מה נרצה שהוא ינגן. המשכנו לנשום ולהתרכז בטוב ובנגינה היפה שלו במשך שתי דקות, ואני המשכתי להריץ בראש שלי תרחישים טובים. מצד אחד, אמא שלי לא תבוא אלינו, גם המנקה החדשה לא, ולא תהיה לי עזרה בבית ועם הילדים (וזה, בפני עצמו, עם או בלי מלחמה מפחיד אותי). מצד שני, בעלי איחר להגיע לעבודה כדי להשאר איתנו ולעזור, השכן המקסים שלנו תמיד מרגיע אותנו שהדלת שלו תמיד פתוחה עבורנו, ואני יודעת שאמצא את הזמן לעשות כל מה שאני צריכה ושיהיה בסדר. אני גם יודעת שבכל פעם שהיינו במצב דומה בעבר, הכל הסתדר לטובה גם אם זה הצריך קצת סבלנות.

לחיות בביטחון ואמונה לא אומר לא לפחד. זה אומר להצליח להכיל את הפחד לצד הביטחון, ולא לתת לו להשתלט על הכל. הרבי מלובביץ׳ אמר שהפחד קיים בתוכנו כמנוע פנימי ושאם משנים את סדר האותיות במילה 'פחד' מתקבלת המילה 'דחף'. כלומר, אם מתבוננים נכון ומשתמשים נכון בפחד, הוא זה שידחוף אותנו למקומות טובים ואפילו למדרגה הבאה בחיינו שיש בה עוד יותר שמחה, שלווה, ביטחון, אמונה ושפע.

אני מאחלת לכולנו ימים שקטים וטובים במדינה שלנו ושנצליח לזכור שהאויב האמיתי הוא האויב שבתוכנו. הניצחון שלנו עליו הוא ההבנה שאנחנו בעלי הבית ולא נאפשר לו להתפשט ולהשתלט עלינו, לא נאמין לשקרים שלו. נבחר להרבות באור וטוב ולעשות שלום קטן בתוכנו, שילך ויתעצם גם בחוץ.