לפני חודשיים חבר ילדות שלי סיים את סבב המילואים השני שלו, ומאז הוא שקד במרץ על תכנון חופשה. יומם ולילה הגה בחופים המדהימים שהוא עומד לגלות, בשווקים הצבעוניים, בכל אותם מקומות סודיים שקרא עליהם בכל מיני בלוגים של מטיילים. ביום הטיסה הוא היה באדרנלין מטורף. הוא כבר התחיל לארוז, והכל היה מסודר בדיוק כמו שהוא אוהב: תיק קטן עם בגדים קלילים, גופיות עם הדפסים צבעוניים, וכמובן מצלמה חדשה שעמדה לתפוס כל רגע מההרפתקה הזאת. אבל אז, כשחשב שסגר את כל הפינות, פתאום התקבלה אצלו הודעה מחברת התעופה: "בשל המצב הביטחוני בישראל - הטיסה מבוטלת. עמכם הסליחה".

הוא קפא במקומו, בוהה בטלפון כמי שהודיעו לו שהעולם התהפך. כל התוכניות, כל החלומות, כל הציפייה... הכל נעלם בבת אחת. אחרי ההלם הראשוני, כשהמילים חלחלו וההבנה שהטיול לתאילנד לא יקרה בקרוב התיישבה בליבו, התחיל לעלות בו גל של תחושות. זה התחיל בכעס – כעס על העולם, על חברות התעופה, אפילו על המצב הביטחוני שגרם לכל זה. הוא התהלך בחדר הלוך ושוב, מנסה למצוא איזה פתרון קסם שיחזיר את הגלגל לאחור. "זה לא יכול להיות" מלמל לעצמו, כאילו חזרות על המשפט הזה יצליחו לשנות את המציאות. אבל מהר מאוד הכעס התחלף בתסכול. מה יהיה עכשיו? כל התוכניות, כל הזמן שהוא השקיע בתכנון, כל ההתרגשות...  פתאום הוא לבד, לפניו רק הריסות של חלום שבור. התחושה הבאה הייתה חוסר האונים. מה הוא יכול לעשות עכשיו? הטיסה בוטלה, המצב הביטחוני מחמיר, והחיים מדרדרים מרגע לרגע. תחושה עמוקה של אכזבה השתלטה עליו – לא רק בגלל שהוא לא יטוס לתאילנד, אלא בגלל שהחיים, באופן כללי, התריסו נגדו.

התחושות האלה לא זרות לאף אחד מאיתנו. כולנו עברנו רגעים כאלה – כשהכל מתוכנן וערוך, ואז מגיעה המכה שמשנה את כל התמונה. כשאנחנו עומדים מול אכזבה, יש לנו נטייה טבעית לשקוע בתחושות השליליות הללו. הכעס, התסכול וחוסר האונים משתלטים, וגורמים למאורעות החיצוניים להפוך לחלחל פנימה כמשבר נפשי. אנחנו רוצים לפתור את זה, להחזיר את מה שהיה שלנו, אבל המציאות לא תמיד מאפשרת זאת, ואנו נשארים בתחושה מרה.

הכל לטובה

אז איך באמת מתמודדים עם מצבים כאלה? איך אפשר להרים את הראש ולראות את האור בקצה המנהרה כשכל מה שהעין מזהה זה רק חושך? בדיוק בנקודה הזו עולה בדעתי דמותו של רבי עקיבא, אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה היהודית. רבי עקיבא לא נולד לתוך חיים קלים. למעשה, הוא התחיל את חייו כאדם פשוט, רועה צאן שלא ידע קרוא וכתוב. רק בגיל ארבעים, לאחר שנים של עבודה קשה ונחישות בלתי מתפשרת, החל את דרכו בעולם התורה והפך לאחד מהחכמים הגדולים ביותר. הדרך שלו לא הייתה נטולת משברים ואכזבות. דוגמה אחת מרתקת במיוחד מופיעה במסכת ברכות שבגמרא. מסופר שם על רבי עקיבא שהיה במסע והגיע לאחת הערים, ביקש ללון בה אך נדחה ולא נמצא לו מקום. הוא נאלץ לשהות בשדה, ולמרות האכזבה אמר לתלמידיו: "כל דעביד רחמנא לטב (= כל מה שעושה הקב״ה, הוא עושה לטובה)״. הוא התמקם ללינת לילה, והיו עמו שלושה דברים: תרנגול כדי להעיר אותו בבוקר, חמור לתובלה, ונר כדי להאיר את הלילה. אולם, הצרות המשיכו להכות: "אזל ובת בדברא והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא (=הלך ולן בשדה, והיו עמו תרנגול וחמור ונר). אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכליה לחמרא ( = באה רוח וכבתה את הנר, בא חתול ואכל את התרנגול, בא אריה ואכל את החמור)". למרות כל זאת, רבי עקיבא המשיך לומר: "כל דעביד רחמנא לטב״.

באותו לילה, שודדים תקפו את העיר ולקחו את תושביה בשבי. אם הנר לא היה כבה, או אם התרנגול היה מקרקר, או אם החמור היה נוער – השודדים היו מגלים את רבי עקיבא הישן בחוץ ופוגעים בו. האירועים שנראו תחילה כאסונות רצופים, למעשה הצילו את חייו, בכך שהשאירו אותו בלתי נראה ומוגן מפני הסכנה. כששמע על כך, אמר לתלמידיו: "לאו אמרי לכו (= לא אמרתי לכם?), כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא – הכל לטובה."

הסיפור של רבי עקיבא אינו רק שיעור מיסטי, אלא כלי מעשי להתמודדות עם משברים. כשאנחנו מאמצים את הגישה ש"כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא – הכל לטובה" אנחנו לא רק מחפשים את הטוב בכל מצב, אלא גם מכוונים את עצמנו למצוא אותו. זהו תהליך הגיוני: התמקדות בזיהוי ההזדמנויות והברכות שבחיים, מפתחת יכולת לראות את היתרונות גם בתוך הקשיים. זו לא הכחשה של המציאות, אלא בחירה להתמקד בטוב שבה.

הסיפור של חברי שהתבטלה לו הטיסה אינו רק אנקדוטה אישית, אלא מראה על החיים של כולנו. משברים הם בלתי נמנעים, אבל הדרך שבה אנו מתמודדים עמם יכולה לשנות הכל. רבי עקיבא הראה לנו איך לראות את האור גם בתוך החושך, מסר חשוב מאין כמוהו. אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בקושי, עצרו לרגע וחשבו: מהו הטוב שיכול לצאת מזה? התמקדות בטוב ובאפשרויות הצמיחה מתוך הקשיים לא רק תסייע לכם להתמודד טוב יותר, אלא גם תעשיר את חייכם באופן משמעותי.