למה אנחנו מסכנים הכל כדי להביא את גופות הנופלים לקבורה?

במהלך מלחמה, כשכל החיים נמצאים על כף המאזניים, אחת הדילמות המורכבות ביותר מתמקדת באחד הערכים היסודיים ביותר בחוכמת היהדות: קבורת המתים. היום, כשגופות רבות מוחזקות בעזה, אנחנו רואים חיילים שמסתכנים במבצעים נועזים כדי להחזיר את הגופות הביתה. מבצעים אלה מעלים שאלות קשות: מה באמת הערך של קבורת המתים? וכמה רחוק ראוי ללכת כדי להבטיח אותה? נראה שאין לכך תשובה פשוטה, וכל מקרה דורש מאיתנו לחשוב ולהכריע מחדש.

בתנ"ך, ישנן דוגמאות רבות שמדגימות את החשיבות העצומה של קבורת המתים, אחת מהן היא סיפורו של שאול המלך. לאחר מותו בקרב, הפלשתים התעללו בגופתו בצורה מחפירה: ״וַיִּכְרְתוּ, אֶת-רֹאשׁוֹ, וַיַּפְשִׁטוּ, אֶת-כֵּלָיו; וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ-פְּלִשְׁתִּים סָבִיב, לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם--וְאֶת-הָעָם. וַיָּשִׂימוּ, אֶת-כֵּלָיו, בֵּית, עַשְׁתָּרוֹת; וְאֶת-גְּוִיָּתוֹ, תָּקְעוּ, בְּחוֹמַת, בֵּית שָׁן״. הפלשתים ניצלו את גופתו של שאול לא רק כדי לבזות אותו, אלא גם כדי להתגאות בניצחונם על העם היהודי. זה היה מעשה של השפלה חסרת גבולות. יושבי יבש גלעד, עיר שממוקמת ברמת הגולן, שמעו על הביזוי הנורא ולא יכלו להישאר אדישים. בחסות הלילה הם התארגנו למבצע נועז במיוחד – הם התגנבו בשקט אל בית שאן, חילצו את גופתו של שאול ושל בניו מהחומה, והביאו אותן לקבורה:״וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו, יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד, אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים, לְשָׁאוּל.  וַיָּקוּמוּ כָּל-אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל-הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת-גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו, מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן (= בית שאן)… וַיִּקְחוּ, אֶת-עַצְמֹתֵיהֶם, וַיִּקְבְּרוּ תַחַת-הָאֶשֶׁל, בְּיָבֵשָׁה; וַיָּצֻמוּ, שִׁבְעַת יָמִים״.

המעשה שלהם לא היה רק מחווה של כבוד למלך שנפל, אלא גם הצהרה נחרצת על החשיבות האדירה של קבורה מכובדת ביהדות. בכך הם העניקו לשאול ולבניו את הכבוד האחרון שמגיע להם והדגימו את המסירות הבלתי מתפשרת של העם היהודי לערכי הקבורה וכבוד המתים. הגמרא (בבלי, מגילה) מדגישה את החשיבות העליונה של מצוות קבורת המת, ומעניקה לה עדיפות על פני מצוות אחרות. "תלמוד תורה ומת מצוה (- מה עדיף, ללמוד תורה או לקבור את המת?) – מת מצוה עדיף... עבודה (= תפילה) ומת מצוה – מת מצוה עדיף. דאמר מר (= זה ההסבר למה עדיף לקבור את המת): גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה (= כבוד הבריות הוא כל כך חשוב שהוא דוחה מצוות ״לא תעשה״ שנאמרו בתורה)."

היסוד המרכזי במצווה זו הוא כבוד האדם – גם לאחר מותו. הגופה היא זכרון פיזי של האדם שנפטר, והיא נושאת בתוכה את תמצית חייו ואת המורשת שהותיר מאחוריו. קבורת המת היא דרך להנציח את זכרו ולכבד את חייו, והיא לא רק פעולה המאפשרת למשפחתו ולעצמו את המנוחה הנדרשת, אלא גם מחווה של הכרת תודה על חייו. קבורה אינה רק חובה דתית: היא מחויבות מוסרית לחבר את הנפטר לאדמתו ולזיכרון הקולקטיבי שלנו. הקבורה מגלמת בתוכה את החיבור שלנו לאדמה, למשפחתיות ולעתיד. הברכה "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים" מבטאת את המשאלה העמוקה ביותר שלנו – שהנשמה של הנפטר תמשיך ללוות אותנו, שתישאר חיה בזיכרוננו ותהיה מחוברת לחיים שלנו, למרות ההיעדר הפיזי. זהו הכבוד האחרון שאנו מעניקים לנפטר והבטחה להמשכיות ההשפעה שלו גם לאחר מותו.

יחד עם זאת, כשמדובר בחילוץ גופות שמסכן חיי אדם, הדילמה הופכת למורכבת ביותר. חכמת היהדות מדגישה את חשיבות פיקוח הנפש, שהוא ערך עליון שמקבל עדיפות כמעט בכל מצב. פיקוח נפש דוחה את רוב המצוות, מלבד מקרים מיוחדים של הצלת חיים או הגנה על קיומו של עם ישראל, כמו ביציאה למלחמה. האם כבוד המתים חשוב יותר מהצלת חיים? כנראה שלא. אבל המצב במלחמה הנוכחית מורכב בהרבה.  היום, כאשר אנו מופצצים באינספור ידיעות וכתבות על המלחמה מכל כיוון, נראה שלכל אחד כבר יש דעה נחרצת ובלתי מתפשרת. לעיתים קרובות, התקשורת מציגה את המצב בצורה דיכוטומית, משתמשת ברגשות שלנו כדי לחזק את עמדותינו וליצור פחד מכל דעה מנוגדת. הרי רייטינג הוא שם המשחק, ולכן לא מפתיע שהם בוחרים לצייר את המציאות בצבעים של שחור ולבן.

האמת נמצאת לעיתים קרובות באזורי הביניים, והיא דורשת מאיתנו גישה זהירה ומאוזנת יותר. אכן, לפני כל החלטה הקשורה לחילוץ או שחרור גופות במשא ומתן, נשאלות שאלות קשות מאין כמותן. מהי רמת הסכנה? מהן המטרות הנוספות של אותה פעילות? מה תהיה ההשפעה של שחרור הגופות על המורל של העם?  רק מי שמכיר את כל הפרטים ורואה את התמונה המלאה יכול להכריע בצורה נכונה. אנחנו רק יכולים לקוות שמקבלי ההחלטות פועלים מתוך ערכים ויושרה, ולזכור עד כמה מדובר בדילמה שאינה פשוטה בכלל.