בתור מי שהייתה מאמנת כושר בערך 14 שנים מחייה, חלק גדול מהחיים שלי ביליתי מול מראות. ההתעסקות שלי במראה שלי ובמראה של המתאמנות שלי הייתה בלתי פוסקת. ״אני רוצה לחטב את הבטן ואת האיזור הזה והזה... והנה כאן ה׳שאריות׳ שנשארו לי מהלידות.״ הן היו מצביעות על איזורים בגופן ושואלות אותי מה אפשר לעשות. אני בעצמי הגעתי להיות מאמנת בגלל ההתעסקות הזו במראה שלי אחרי שעליתי בצבא 10 ק״ג ולא הצלחתי להוריד אותם ומאוד לא אהבתי איך שאני נראית. מאז שהפכתי מאמנת כושר ושמרתי על שגרת כושר ותזונה ששימחה אותי וגם סיפקה לי מראה שהתחברתי אליו, לא יכולתי לדמיין את עצמי ואת הגוף שלי משתנים שוב.

ואז נכנסתי להריון הראשון שלי ולא יכולתי לחמוק מהשינוי המבורך שהיה כל כך מפחיד עבורי. במהלך כל ההריון התעסקתי המון בגוף שלי ובמראה שלי וניסיתי ״להכניס״ את הבטן כל הזמן למרות שבאיזשהו שלב זה כבר היה ממש בלתי אפשרי. התמלאתי במתח ופחד שאחרי הלידה הגוף שלי לעולם לא יחזור לעצמו. כשילדתי, המשכתי להתעסק באובססיביות במראה שלי ובקצב ה״חזרה״ של הגוף שלי למה שהוא היה לפני הלידה מבלי לדעת אם זה יקרה מתישהו או לא.

שנה לאחר ההריון הראשון הגיע ההריון השני ואחריו ה״חזרה״ לעצמי הייתה איטית יותר וגם לא שלמה. אני משתמשת במרכאות כי אני חושבת שהשאיפה לחזור אחורה היא לא כל כך ריאלית לעומת השאיפה לבנות וליצור משהו חדש. איך אפשר לחזור אחורה אחרי שהגוף שלי חולל פעמיים נס בלתי יתואר? ובכל זאת, עם כל השמחה, הזכות וההתרגשות שבהבאת חיים לעולם, הרגשתי רע כי רציתי את הגוף החזק והכל יכול שהיה לי לפני ההריונות והלידות. ולא רק הגוף היה כל יכול, גם הנפש הייתה הרבה יותר קלילה ומשוחררת, נטולת דאגות, הורמונים ומסירות אינסופית לשני קטנטנים שלא מסוגלים לראות את אמא כישות נפרדת שלפעמים זקוקה גם לזמן לעצמה.

אני זוכרת שהתלבטתי אם לקנות את הספר החדש שהוציאה אלומה לב שמלמדת את שיטת ימימה ״עד שלבך יתנגן״. בכריכת הספר ראיתי משפט שמיד אישר לי שאת הספר הזה אני רוצה אצלי במדף וקרוב ללב והוא הלך כך: ״אל תתאמצי לחזור לעצמך, את תחזרי״, שזהו ציטוט של ימימה אביטל זצ״ל מייסדת השיטה. באחד החלקים שכתבה עליהם הסופרת בספר, היא מדברת על קבלה עצמית ומדריכה בהשראת ימימה לקבל את עצמנו יחד עם העומס. ״הקבלה היא פשוטה בלי מאמץ״ היא כותבת ובהמשך מוסיפה שזה לא קל לקבל את עצמנו יחד עם העומס ושצריך להתקדם כל יום בהתקדמות שקטה.

טוב, אני רוצה לקבל את עצמי עם העומס. אני רוצה לקבל את עצמי החדשה שיש עליה אולי איזה 2-3 ק״ג מיותרים ויש לה הרבה פחות זמן להתאמן והרבה פחות מוטיבציה לאכול בריא. אני רוצה לקבל את עצמי גם כשאני פחות קלילה וכיפית ולפעמים עייפה ועצבנית אבל.. כמו שאמרה ימימה.. זה באמת ממש לא קל. למה שאקבל את זה? למה שאתפשר על התקדמות שקטה בכל יום? אני רוצה שינוי דרסטי מהקצה אל הקצה. אני רוצה לחזור להיות מה שהייתי לפני כן!

לבת שלך היית מדברת ככה?

המשכתי לקרוא עוד קצת את החלק הזה של ימימה על קבלה עצמית ונתקלתי בשאלה שפתאום פתחה לי את העיניים והלב: ״בכל מה שעובר עליי, האם אני בעדי או נגדי?״ זו השאלה שעלינו לשאול את עצמנו כשאנחנו במסע הזה של הקבלה העצמית, לצד הצעדים הקטנים לעבר השינוי והשיפור. ״ענבר, את בעדך או נגדך?״ שאלתי את עצמי. נזכרתי במתאמנות שלי שהיו מגיעות אליי לסטודיו ואומרות לי ״אני שונאת את הבטן שלי… אני שונאת את הגוף שלי… אני כזו עצלנית.. בטטה... פדלאה״ ועוד מילים ודיבורים עצמיים קשים שאמנע מלתאר. אני זוכרת כמה זה כאב לי לשמוע את זה. ״איך את מדברת ככה על עצמך?״ הייתי שואלת אותן בכאב. ״כשאני מקשיבה לך מספרת לי על היסטוריית הכושר והתזונה שלך ועל אורח החיים המטורף שאת מנהלת, אני שומעת אישה מדהימה שכל כך רוצה לעשות לעצמה טוב בצד המסירות המטורפת שלה לכל הבית שלה. זה לא פייר שתדברי ככה על עצמך״.

ככל שאימנתי יותר זמן, הבנתי שחלק גדול מהעבודה של אישה על עצמה הוא בכלל בפן המנטלי. במהלך האימון, תוך כדי שהייתי מכתיבה להן מה התרגיל הבא וכמה זמן נשאר עוד סופו, הייתי מדי פעם מבליחה איזו הארה, איזה טיפ מהעולמות הרוחניים והתודעתיים. היה לי חשוב שיאמנו גם את הנפש. שבצד מנת האהבה שהן נותנות לגוף שלהן באימון, שיתנו מנה של אהבה גם לנפש. פעם אחת אמרתי להן: ״בכל פעם שאתן רוצות להגיד משהו על עצמכן או על הגוף שלכן תחשבו שאתן מדברות על הבת שלכן ואז תשקלו טוב טוב מה להגיד״. היה רגע של שקט בסטודיו. אף אחת לא רוצה לקרוא לבת שלה ״פדלאה״ או ״בטטה״ או ״עצלנית״. גם מי שעדיין לא הייתה שם אמא וגם מי שהיו לה רק בנים, כולן התחברו לעומק השאלה הזו. כולן רוצות להיות אמא טובה לבת שלהן (בין אם היא אמיתית או דמיונית) וכולן רוצות להיות בעדה. אף פעם לא נגדה. גם אם היא לא תמיד מצליחה לעמוד ביעדים שהציבה לעצמה וגם אם קשה לה להתמיד ביצירת הרגל חיובי חדש. כל אמא הייתה רוצה לתת לבת שלה את ההרגשה שהיא טובה ואהובה ללא גבול או תנאי, ושהיא מאמינה בה גם אם היא עדיין לא התקדמה הרבה (או בכלל).

פתאום הבנתי שמאז שאני אמא אני קצת יותר מדי נגדי וקצת פחות מדי בעדי וזה כאב לי. בסופו של דבר, אם אני רוצה להיות אמא טובה או רעיה טובה, אני צריכה ללמוד להיות קודם כל טובה לעצמי. להיות בעדי. וכנראה, כמו שאמרה ימימה שזה צריך לבוא מתוך פשטות, ללא מאמץ גדול מדי, בהתקדמות שקטה ועם כבוד למקום בו אני מונחת כרגע. מקום שיש בו הרבה טוב וגם לא מעט עומס. לצד שני הקילוגרמים שהייתי שמחה להשיל מעליי, הייתי שמחה להשיל גם קצת מהתנאים לאהבה העצמית שלי.