בימים האחרונים עברה המלחמה בין ישראל לחיזבאללה משלב מלחמת האיומים לשלב מלחמת הפרשנויות. במשך כמה שבועות הבטיח חיזבאללה תגובה הולמת על חיסולו של מפקדם הבכיר. בכל נאום של מנהיגם במשך אותה תגובת זמן הוא התפאר עד כמה כואבת תהיה התגובה וסיפר לקהל שומעיו כי החברה הישראלית כולה רועדת מפחד מאיומיו וכי תקופת ההמתנה היא חלק מהמערכה, באשר היא נשק רב עוצמה בלוחמה הפסיכולוגית.

הלוחמה הפסיכולוגית, מסתבר, היא עניין מרכזי באסטרטגיה של חיזבאללה. מונח זה חוזר ונשנה בנאומיו של נסראללה. ענייני תדמית מעסיקים אותו מאד, ונדמה שהוא רואה במערכה בראש ובראשונה מערכה על התודעה. 

יתרה מכך, נראה שהחיזבאללה, עסוק הרבה יותר בענייני הסברה מאשר בענייני מלחמה. לאחר המתקפה העלובה והכושלת שלהם, שנבלמה ברובה המכריע על ידי ישראל, נאם נסראללה שוב נאום ארוך ומפותל, ולא הניח לעובדות לבלבל אותו. הוא הכין מיד נרטיב של ניצחון וסיפר כי הוא קבע משוואה חדשה במלחמה מול ישראל.

ואכן, לחיזבאללה אין הישגים ממשיים במלחמה זו. במהלך 10 חודשי מלחמה ולאחר אלפי רקטות ומאות מתקפות הוא לא הצליח לפגוע באף נכס משמעותי של מדינת ישראל. זאת בעוד ישראל חיסלה שורה נכבדה מהצמרת הפיקודית של הארגון, עשרות לוחמים בדרגים בכירים ועוד מאות אחרים. זאת לצד פגיעה רחבה בתשתיות ובמחסני נשק.

ה"הישג" היחיד של החיזבאללה קשור לפגיעה בעורף הישראלי – להרחקת תושבי גבול הצפון מבתיהם והעול שהדבר יוצר על מדינת ישראל.

אולם, האם מדובר בהישג של חיזבאללה? מדינת ישראל הייתה יכולה להשאיר את תושבי הצפון בבתיהם ולא לממן את הפינוי שלהם. תושבי דרום לבנון שהתפנו מבתיהם בעקבות השתלטות החיזבאללה על הכפרים שלהם אינם מקבלים סידורי לינה והסעדה מממשלת לבנון... העובדה שבישראל היה מובן מאליו כי כספי המיסים שלנו צריכים לממן את הפינוי של תושבי הצפון מעידה יותר מכל על הערבות ההדדית של החברה הישראלית.

כלומר, ניתן לראות בפינוי תושבי הצפון עדות לחוסן ולערכים של החברה הישראלית יותר מאשר להצלחה של החיזבאללה. החמאס, להבדיל, מונע מאזרחיו לברוח מאזורי סכנה כדי שיהיו "מגן אנושי" עבורו, ובעיקר, יציירו את ישראל בעולם כמי שפוגעת בחפים מפשע. ואילו לנו ברור בלי מחשבה שניה שעלינו להרחיק אזרחים מצילה של סכנה.

ניתן לראות בפינוי של תושבי הצפון עדות גם לחוסנה הכלכלי של מדינת ישראל. פינוי הצפון עולה למדינה מיליארדים. זהו עול כלכלי לא פשוט כלל וכלל. עצם העובדה שאנו מסוגלים לספוג זאת מעיד גם הוא על חוסן יותר מאשר על משבר.

אלא שכאן נכנסת הלוחמה הפסיכולוגית – המלחמה על התודעה. אותו דבר עצמו יכול להתפרש בתור נקודת חוסן וחוזק או בתור חולשה ומשבר, וחלק משמעותי מהמלחמה נוגע לקביעת התודעה של הצד השני. מלחמה זו על התודעה יכולה להכריע את תוצאות המלחמה בשטח – היא יכולה להרפות את ידיו של הצד השני, גם אם מבחינות רבות ידו הייתה על העליונה.

אחד הדוגמאות המעניינות ללוחמה מסוג זה ניתן למצוא בתיאור הקדום של מלחמת עמלק. בחומש שמות מספרת התורה כי עמלק תקף את ישראל במתקפת פתע להילחם במקום בשם רפידים והצליח לפגוע בו משמעותית. בחומש דברים מספר משה כי המורל של ישראל נפגע מתקיפה זו "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". בתגובה לכך, פוקד משה על סגנו, יהושע, לאסוף אנשים ולצאת למלחמה כנגד עמלק. לצד זאת, מוסיף משה ואומר כי הוא ילווה אותו, את יהושע, מהגבעה ממול, על ידי שהוא יעמוד שם "ומטה האלהים בידי": "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי". מה תפקידם של משה והמטה במערכה?

פסוק לאחר מכן מלמד אותנו כי היה להם תפקיד מכריע: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק". משה עומד על הגבעה ממול וכאשר הוא מרים את הידים שלו, ישראל מובילים בקרב, ולהפך.

המשנה במסכת ראש השנה מתייחסת לסיפור מעניין זה ושואלת, איזה מין נשק זה, הידים של משה?

'וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל' - וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְגַּבְּרִים; וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין.

הנשק הסודי בידים של משה, אומרים חכמינו זיכרונם לברכה, היה הגבהת המבט של ישראל כלפי מעלה, לאביהם שבשמים.

להרים עיניים ולנצח

אולם, על כך יש להוסיף ולשאול. ראשית, מדוע דווקא במלחמת עמלק אנו מוצאים צורך בנשק זה? שנית, כפי שאנו לומדים מהמשך התנ"ך, השימוש בשמו של אלוקים אינו בהכרח ערובה לניצחון. בימי עלי, ישראל מוציאים את ארון הברית – הארון שבתוכו הלוחות שעליהן עשרת הדברות, שהן הדבר הקדוש ביותר ביהדות – למלחמה כנגד פלשתים. למרות זאת, ואולי אפילו מחמת זאת, הם מפסידים במלחמה וארון הברית נופל בשבי פלשתים. כלומר, גלגול עינים כלפי מעלה אינו קמיע שמבטיח באופן אוטומטי ניצחון. אדרבא, הסיפור על ארון הברית מלמד כי אם משתמשים בשם שמים בתור קמיע, הדבר עלול לעומד בעוכריהם.

דומני כי הסיפור של ידי משה במלחמת עמלק הוא אב-טיפוס של לוחמה פסיכולוגית. עמלק, בדומה לחיזבאללה, היו שבט קטן ולא חשוב. לא היה להם כוח ממשי לפגוע בישראל. הם יכלו לזנב בישראל, לפגוע קצת באזורי הספר, בפריפריה, אך עיקר הפגיעה שלהם הייתה מורלית, פסיכולוגית. הם הצליחו להנמיך את הרוח של העם. כדי להילחם בעמלק, היה לפיכך צורך לרומם מחדש את רוח העם ולהזכיר להם את הגדולה שלהם. העמידה של משה על ראש הגבעה והרמת הידים למעלה עם מטה האלהים, נועדו להזכיר לישראל שהם עם קדוש, עם נעלה, ואסור להם ליפול ברוחם לפני אויב עלוב כמו עמלק.

היום יותר מתמיד, יותר ממה שאנו זקוקים לעוד כוח צבאי ועוד תחמושת, אנו צריכים להרים את העינים למעלה. לא לתת לאויב להחליש אותנו, להקטין אותנו, לגרום לנו לריב אחד עם השני ולהרגיש מוכים ושבורים. נכון, החודשים האחרונים היו קשים, אבל חלק משמעותי מהקושי הזה נובע דווקא מהחוסן שלנו, מהסולידריות שלנו, מזה שאכפת לנו זה מזה, מתושבי הדרום ותושבי הצפון, מחייו של כל חייל ומהסבל של כל משפחה של מילואמיניק. העובדה שאנו מרגישים את הקושי הזה, בכל שדרות החברה, אומרת משהו טוב מאד על החברה שלנו. אסור לנו להיכנע לחולשה, לתעמולה של האויב, ולהרים דגל לבן. אנו חברה מצוינת וחזקה, ועלינו לזכור זאת כל הזמן.

בכל זמן שהמבט שלנו מושפל ואנו נמוכים בעיני עצמנו – האויבים שלנו מתגברים. ובכל זמן שאנו מרימים את העינים למעלה וזוכרים מי אנחנו ומהיכן באנו – אנו מנצחים.