שאלה:

בימים האלה יש אזכרות 11 חודש, סיום אמירת הקדיש על נרצחי השביעי באוקטובר, ועוד מעט שנה. ההרגשה שלי היא שהם הולכים ונשכחים מאיתנו. פעם כולם ידעו שמות נופלים, היום הנופלים הפכו כמעט לשגרה שבועית, לצערי. מה אפשר לעשות כדי שהאנשים הקדושים האלה לא יישכחו מלב הציבור? לי, למשל, יש בן דוד שנפל בתחילת התמרון הקרקעי בגיל 19. אנחנו משפחה קטנה יחסית, וחוץ מכמה קרובים, אולי אף אחד לא יזכור אותו. זה מזעזע. אז נדביק עוד מדבקות שעשינו עם השם שלו, ניפגש כל שנה לאזכרה, זהו?

תשובה:

כעת זהו שלב המעבר הנפשי שבין סיום האבלות, לבין התחלת קשר עם דמות חדשה, באיכות שונה משהייתה. מעכשיו והלאה אתם נפרדים מהסיפור הביוגרפי שלו, עם החיים היפים ועם הסוף הכואב, ומהרבה פרטים שאולי תהיה בהם שכחה כלשהי, והוא הופך להיות עבורכם מקור השראה. לפעמים הוא יהיה סמל לחיקוי, לפעמים גם דמות שמעניקה כוח התמודדות, או הכי פשוט – נשמה.

לאחרונה התפרסם סיפורו של יהלומן שמנציח את בנו (אדיר מסיקה הי"ד), במתנה של טבעת לזוג שמתחתן. הבן שלו מהווה עבורו מקור השראה של טוב וחיים, וזו הדרך שבחרה המשפחה להוסיף טוב וחיים, להשלים מה שהוא לא הספיק בהקמת בית, ולהשאיר גם את זכר הבן בעולם. אנחנו רואים משפחות רבות שמתאמצות להנציח בדרכים שונות ומקוריות, כל אחת ע"פ דרכה וע"פ מקור ההשראה של הנופל או הנופלת. המשותף לכולן הוא שהן הגיעו לשלב שבו הן מסוגלות כבר להיות בקשר עם הצד החי והנצחי, עם נשמת הבן, ולא רק עם הצד הפיזי שאבד, שעליו הן מתאבלות, כמובן. חכמינו אמרו (רש"י בראשית ל"ז, ל"ח, ע"פ הגמרא במסכת פסחים נ"ד) -"גזירה על המת שישתכח מן הלב" אחרי 12 חודש. זה נאמר על מה שמת, על גוף האדם, אבל לא על הנשמה.

מהי הכוונה ב"מקור השראה"? ברור שהיינו רוצים אחרת, אבל הוא הרי נותר בגיל 19, עם התמימות של נער, בלי השחיקה שהחיים מזמנים לנו. הוא לא יישחק עם השנים, הוא לעולם לא יאבד את טובו ויופיו. זו אמירה עצובה, אבל היא נכונה ביחס לזיכרון הטהור שיישאר לכם ממנו. ואם כן, הוא יהווה מודל ואידיאל עבורך, בחייך, לאיזושהי שלמות. הוא יסמל את החלק הטוב והיפה שבחייך. לפעמים מדובר באדם עם מעלות מיוחדות, שהובלטו אחרי מותו עם מיקוד תשומת הלב בתקופת האבלות. אם, למשל, הוא היה אדם של נתינה, אז יש לנו מודל מעשי של ערך הנתינה, וזה יישאר לנצח. אם הוא היה אדם של יצירה ונביעה תמידית, הרי ש"לכדנו" תמונה כזאת ויש לנו, לנצח, מודל של יצירה ונביעה תמידית. במקרה שלנו, בו מדובר על יקרים שנהרגו בגלל יהדותם, או במסגרת ההגנה על המולדת והצלת חיי אדם, הרי שהערך הזה גבוה מכולם, והם יישארו תמיד כמודל של הערך המקודש הזה. זהו היתרון של שנת האבל, וזהו היתרון בכך שכשהיא הסתיימה, נעשה המעבר לקשר עם הנשמה. המת נשכח מן הלב ומפנה מקומו למה שנשאר חי ממנו, לנשמה שלו.

את הדברים הללו למדתי מאמירה נוקבת של חכמינו: "אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונן" (תלמוד ירושלמי שקלים פרק ב' הלכה ה'). נפשות בשפת חז"ל הן מצבות. ומשמעות הדברים היא שלא תמיד יש צורך בריבוי הנצחות פיזיות דווקא, שמתמקדות בהחייאת עובדות פרטי חייהם של הנפטרים, אלא עדיף להתמקד בתוכן חייהם, באמירה הייחודית שלהם, בצד החי, זה שלעולם לא ימות.

אמחיש ע"י דוגמא מעשית: בנערותי היה לנו מדריך בתנועת הנוער. הוא לא היה מדריך ישיר שלי, אבל הוא היה עבור כולנו דמות אגדית, גם בחייו. קראו לו מוטי טייער, בחור יוצא דופן במובנים רבים. הוא נפל במהלך הטירונות שלו, בגיל 20. בוודאי בימי נעוריי, אבל גם עד היום ממש, אני לא שוכח את מה שהוא מסמל עבורי. אני מתבונן בתמונה שלו והוא נראה באמת ילד, ומה הוא כבר הספיק בחייו... אבל בזיכרון שלי, שמכיל את המהות יותר מאשר את הפרטים הביוגרפיים, הוא מהווה עבורי מודל ליכולת האנושית הבלתי מוגבלת, לנתינה אינסופית, לרצינות, לאחריות, לאהבה גדולה פורצת גבולות, להמון תכונות ומעשים של טוב קיצוני. הוא נותר בעיני כציור אידיאלי של כוחות נפש בלתי מוגבלים, ששולל שלילה מוחלטת כל טענה מהסוג של "זה גדול עלי", "אין לי כוח לזה", שעולה אצל כולנו. לפעמים, בהתלבטויות קשות, או כשהרגשתי צורך לקבל איזה חיזוק לפני מהלך משמעותי בחיי, הייתי ניגש לקברו בהר הרצל, וחושב ומתלבט שם. ההשראה שהמקום העניק לי עזרה לי להחליט. אבל הנוכחות הזאת ברורה לי גם בלי קבר. אין אצלי את החלק האישי, כי לא הייתי איזה קרוב שלו, ולכן מההתחלה הקשר היה עם מהותו הרוחנית, עם המודל והנשמה.

החלק הזה, של הקשר לנשמה הייחודית שלו, יילך ויתעצם בחייכם. תחשבו על דמויות נופלים שהכרתם מהעבר הרחוק: מה הזיכרון החזק מהם? מהו הרגש המתעורר בעקבותיו? אתם תגלו שהם הפכו להיות כביכול הגדרת התכונה עצמה. האם לא כך?

זו העבודה שלכם בימים אלו, והיא לא קלה. זהו המעבר מאבלות על המת, ועל הקשר שהיה אתו, שלא ישוב, לקשר עם החי שנותר ממנו, עם נשמתו הנוכחת מאד. זה הקשר העמוק שילווה אתכם כל חייכם.