שנת הלימודים בפתח, וכמו בכל שנה, מגיע הרגע עוצר הנשימה עבור ההורים לילדים במערכת החינוך שבינינו. אנחנו מכתפים את תיקי הגב על הילדים, אורזים להם קצת אוכל, כמה מחברות וקלמר עם כלי כתיבה, ושולחים אותם אל הלא-נודע – מבנה גדול עם מסדרונות ארוכים ושולחנות קטנים שבו הם יבלו את מיטב השעות שלהם בשנה הקרובה, בחברת ילדים לא מוכרים, ילדים שגדלים בבתים אחרים וזרים, ומורות ומורים, מנהלות ומפקחים, יועצות ומדריכים – הרבה מאד אנשים שאינם ההורים שלהם ועם כל רצונם הטוב, הילדים הללו אינם הילדים שלהם. אנו מלווים את הילד עד שער בית הספר, אולי אפילו עד פתח הכיתה, וזהו – עוזבים אותו לנפשו; מפקידים את נשמתו של העולל בידי המערכת.

בכל שנה מחדש מגיע הרגע האכזרי הזה, ובאיזשהו מקום, עוברת אצל כולנו המשאלה להשאיר את הקטן אתנו בבית. למה לא? חינוך ביתי, כמו פעם. כמובן, פרט לכמה אמיצים או משוגעים – תלוי את מי שואלים – מחשבה זו אינה שוהה אצלנו יותר מרגע חולף. הרוב המוחלט של ההורים בארץ שולח את ילדיו למערכת החינוך, ונושא תפילה שהילד יהיה בסדר. כפרקטיקה נרחבת, חינוך ביתי הוא רעיון שעבר מן העולם.

בספרות המקצועית נתקלים לא מעט באמירה שהחינוך המוסדי הוא המצאה מודרנית, ולעיתים קרובות, מתלווה לאמירה זו טון ביקורתי. מצביעים על כך שהרעיון של חינוך חובה, יחד עם החינוך הציבורי, נוסדו על ידי ביסמארק, המייסד של גרמניה המודרנית ואחד מהאבות של הלאומיות בכללה. בהקשר זה, חוקר הלאומיות המרקסיסטי, אריק הובסבאום, טוען לקשר בין החינוך המוסדי ועליית המדינה הלאומית. לדבריו, החינוך המוסדי נועד לייצר את האזרח של המדינה המודרנית ולטעת בו חינוך אחיד, חינוך לאומי. גישות ביקורתיות פחות ידברו דווקא על הקשר בין האידיאל הדמוקרטי של שוויון אזרחי והרעיון שההשכלה צריכה להיות נחלת כל אזרח במדינה. כך או כך, החינוך המוסדי מזוהה עם מודרניות.

עד לעליית המדינה המודרנית, החינוך בעולם האירופאי היה פריבילגיה של עשירים בלבד. אפילו ידיעת קרוא וכתוב הייתה נחלתם של שכבה מצומצמת של אנשי דת, אצולה ומעמד פקידים וסוחרים עירוני. רוב העם לא ידע קרוא וכתוב, שלא לדבר על יותר מזה. רק עם עליית המדינה המודרנית התבסס הרעיון של מערכת חינוך ובתי ספר הנגישים לכל.

אולם, עיון בספרות חז"ל, ואפילו סתם היכרות עם ההיסטוריה היהודית, מלמד כי לכל הפחות במקרה היהודי, הרעיון של חינוך מוסדי הינו עתיק יומין. בעולם היהודי מתקיימת כבר אלפי שנים מערכת של חינוך מוסדי עממי, לבנים לכל הפחות, שנגישה לכל חבר בקהילה היהודית. ואכן, עד לעליית המדינה המודרנית, אחד ההבדלים הבולטים בין יהודים ללא-יהודים היה רמת האוריינות. בעולם היהודי, כמעט כל הגברים ידעו קרוא וכתוב לכל הפחות, ורבים מהם היו בעלי היכרות לא רעה עם חלק הארי של הספרות היהודית – חמשה חומשי תורה, כמה פרקים בנביאים, מגילות, כמה פרקי משניות, מדרשים ומעט ספרות מוסר עממית.

החינוך המוסדי היהודי יוצא לדרך

עובדה זו איננה מקרית, אלא היא משקפת את החשיבות העצומה של הלימוד והאוריינות במסורת היהודית. התלמוד במסכת בבא בתרא מספר על יהושע בן גמלא (שממקורות אחרים אנו לומדים שהיה כהן גדול ערב חורבן בית שני) וייסוד החינוך הציבורי בעם ישראל:

זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה [...] עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.

התלמוד מספר כי המסורת של לימוד תורה בעם ישראל עתיקת יומין. בקריאת שמע בכל יום אנו אומרים: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". מצווה על האדם ללמד את בנו תורה. עד לימי יהושע בן גמלא, היה מקובל חינוך ביתי – האבא מלמד את ילדיו. מצב זה יצר בעיה עם ילדים שאביהם אינו יכול ללמדם. הערך החשוב של אורינות לכל הביא את הציבור לתקן בתי ספר עבור אותם ילדים.

בשלב הראשון, לא רצו לוותר לגמרי על האיכות של הלימוד הביתי, ומה שעשו הוא "התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים" – יסדו מוסדות לימוד ציבוריים בירושלים, עבור אותם ילדים שאביהם אינו יכול ללמדם.

אולם, פתרון זה לא נתן מענה מלא לבעיה. התלמוד ממשיך ואומר כי "עדיין, מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד". בשלב הבא, ביקשו להקים בתי ספר ציבורים אזוריים, בכל פלך, שאליהם יגיעו תלמידים בוגרים: "התקינו שיהו מושיבין [-מורים] בכל פלך ופלך ומכניסין אותם [-את התלמידים] כבן ט"ז כבן י"ז [בגיל 16-17].

פתרון זה שימר את המצב הישן של חינוך ביתי, לכל הפחות בגילאים הצעירים. הוא נתן עם זאת מענה להשלמת השכלה עבור אלו שלא היה לא אב או שהוא לא לימד אותם מסיבה זו או אחרת בילדותם. אלו יכלו לקבל את השכלתם בגיל מבוגר יותר בבית ספר אזורי ששירת את כל יישובי הסביבה.

ברם, התלמוד ממשיך ואומר כי גם פתרון זה לא היה מספק, כיוון ש"מי שהיה רבו כועס עליו – מבעיט בו ויצא". ללמוד בגיל 16 זה לא דבר פשוט, בוודאי אם התלמיד לא היה מעולם לפני כן תחת עולו של מוסד לימודים. מה שקרה הוא שרבים מאותם תלמידים לא הסתדרו עם המערכת, ופשוט נשרו מהלימודים.

בעקבות כך, הגיע יהושע בן גמלא ותיקן מוסדות לימוד ציבוריים לכל. הוא פתח מוסדות לימוד ציבורים בכל עיר וישוב, שנועדו לילדים מגיל 6-7. תקנת יהושע בן גמלא חיסלה למעשה את החינוך הביתי, כיוון שהיא הפכה את שליחת הילדים למוסד לנורמה הרווחת. ברגע שיש בכל עיר וישוב מוסד לימודים עם מחנך שזה תפקידו ומומחיותו, הורים רבים העדיפו לשלוח את ילדיהם למסגרת ולתת לאנשי המקצוע לעשות את העבודה עבורם.

כך או כך, מסיפור זה אנו למדים על המתח שבין הערך של חינוך ביתי, מצב שבו ההורה מעביר את הידע לילדיו באופן אישי ופרטני, לבין הערך של אוריינות לכול. הסיפור ממחיש מתח זה בכך שלמרות הרצון להנחיל השכלה לכל, לא ויתרו כה מהר על החינוך הביתי. למעשה, ניסו כל פתרון אחר, שיצליח לשמר את החינוך הביתי לצד מענה נקודתי עבור אלו שאינם יכולים להנות מכך. רק לאחר שכל הפתרונות האחרים נכשלו, ויתרו על החינוך הביתי ועברו למודל של חינוך מוסדי.

מים רבים זרמו בירדן מאז ימיו של יהושע בן גמלא. החינוך המוסדי של ימינו שונה מאד מזה של הימים ההם, וגם תנאי החיים אחרים לגמרי. כך או כך, מה שאנו יכולים לקחת משם לימינו הוא הזיכרון שלמרות שאנו מפקידים את ילדינו בחינוך הציבורי, ונותנים לאלו שמלאכתם בכך ללמד אותם קרוא וכתוב ושאר כישורים נדרשים על מנת לתפקד היטב בחייהם, חובת החינוך הראשונה מוטלת עלינו, ההורים.