לאחר ארבעים יום בהר סיני ירד משה ועשרת הדיברות בידיו, חקוקות על גבי הלוחות. מה שנגלה לנגד עיניו זעזע אותו במידה כזאת שהוא השליך את הלוחות ארצה, והם התנפצו במרגלות ההר. שם, באותו מקום שבו ניצבו בני ישראל רק לפני כמה שבועות במפגש עם אלוקים, הם סגדו כעת לפסל זהב דמוי עגל, תוך הפרה ישירה של החוק האלוקי, שזה עתה קיבלו על עצמם.

התאריך של מאורע ידוע לשמצה זה מונצח לעד בלוח העברי – י"ז בתמוז. בהמשך ההיסטוריה היהודית עתיד יום זה להיות היום שבו ייבקעו חומות ירושלים על ידי הבבלים והרומאים בסמוך לחורבן בתי המקדש, הראשון והשני.

חשוב מאוד לנתח את מה שאירע בחטא העגל, ולברר מדוע מותחת התורה ביקורת כה חריפה על עם ישראל בגין חטא זה. חשוב להסיק על האופן שבו בוחן הבורא את העם היהודי.

על פניו, נראה זה מעשה אידיוטי ביותר. למען האמת, אם אנו היינו חווים מפגש עם בורא עולם שידבר איתנו ויגיד: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל,"[i] קשה להניח שהיינו נמהרים מספיק כדי לפזז ולכרכר מסביב לבהמה מוזהבת ימים ספורים לאחר מכן. מה, אם כן, קורה כאן בסיפור זה?

כדי לענות על שאלה זו, לא מספיק בקריאה שטחית של הטקסט התנ"כי, וכדי לפענח אותו, עלינו להיעזר בפרשניו מן התקופה המוקדמת.

כאשר ירד משה מן ההר, האם מצא את כל שלושת מיליוני היהודים מפזזים מסביב לעגל הזהב? לא. התורה בספר שמות מספרת שהיו שם רק כ-3,000 איש.[ii] רק עשירית האחוז (אם נחשב גם את הנשים, הצעירים והמבוגרים) מן היהודים נטלו חלק בכך, בעוד ש-99.9 אחוז לא עשו שום דבר רע, אך היה מוטל עליהם לעצור בעד המיעוט.

מתגובת הבורא ניכר כי קיימת אשמה בעם כולו.

קנה מידה קפדני

כבר הזכרנו כי מבין כל הספרים העתיקים התנ"ך ייחודי בביקורת האובייקטיבית שלו, הביקורת שמטרתה ללמד ולהפיק לקחים. אבל האם הוא ביקורתי יתר על המידה?

אחת התפיסות המוטעות בכל הזמנים היא שהאהבה "עיוורת". התאהבות היא אכן כך, אבל אהבה אמיתית היא זכוכית מגדלת לפגמים. בעוד שמשמעות האהבה כלפי אחרים היא להתמקד ביופי ובפן החיובי שלהם, אין זה אומר הכחשת הפגמים שבהם. דוגמה מצוינת לכך היא מערכת היחסים שבין הורים לילדיהם. לרוב אוהבים הורים את ילדיהם בלי תנאי, אף שהם מודעים היטב לפגמים שלהם. הורים אוהבים יכולים להיות קשוחים, כי מה שגרוע יותר מהורים קשוחים הוא הורים מזניחים.

אם נשתמש בהקבלה זאת לבורא (שהיהדות נוהגת לכנות אותו לעיתים "אבינו שבשמיים"), נתחיל לגלות את ההיגיון באופייו הביקורתי של התנ"ך. הבורא הוא א-ל כל האנושות, אך יש לו קשר מיוחד עם העם היהודי והוא "שם עליהם עין" בקביעוּת. הוא מדגיש בכוונה את פגמיו והטעויות שלו, כדי לזכות בתשומת ליבו של העם, ולהטמיע בקרבו בכל דרך אפשרית את הלקחים החשובים שעליו להפיק.

הבורא מודד את עם ישראל על פי קנה מידה גבוה מאוד, מפני שעל כתפי בניו מוטלת אחריות מיוחדת במינה בהיסטוריה האנושית. כאמור על פי התפיסה היהודית, העולם לא יגיע לשלמותו בלעדיהם. אם חלילה הם ייכשלו בשליחותם המוסרית, האנושות כולה תידרדר. לכן משתמש התנ"ך בשפה ביקורתית מאוד, כדי ללמד בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כמה עקרונות חשובים:

מידת אחריותך היא בהתאם למידת ידיעותיך. לשגיאות של אנשים האוחזים במשרות שלטון בכירות - ואף לשגיאות הקטנות ביותר - יש תוצאות חמורות ביותר.

אתה נותן דין וחשבון על מעשיך בהתאם למידת האחריות שבה אתה נושא. ככל שמעמדך רם יותר, כך יש למעשיך רושם רב יותר. לכן עליך לעמוד בדרגה גבוהה במיוחד.

בהר סיני הוטלה על כתפי העם היהודי האחריות לגורלו המוסרי של העולם. העקרונות הללו מסבירים את הביקורת שאותה מפנה הבורא לעבר עמו, ומדוע היא כה קיצונית בחומרתה.

כאן אנו לומדים רעיון יסודי נוסף – "כל ישראל ערבים זה לזה". עם ישראל הוא "גוף" והיהודים הם "תאים" המרכיבים את הגוף הזה. אם תא אחד של הגוף מתנהג שלא כשורה, כל הגוף אחראי לו.[iii] (כפי שניווכח, עקרון הערבות ההדדית חוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה היהודית כולה.)

היהדות מלמדת שהיהודי תמיד משתתף בבעיה – או כיוצר הבעיה או כחלק מהפתרון - ושהוא תמיד נדרש להיות חלק מן הפתרון. אין ליהודי את הפריווילגיה להישאר מתבונן מן הצד. עד עצם היום הזה התנ"ך הוא הקוד המוסרי-חוקי הכמעט יחיד בעולם כולו הדורש מעשים טובים בפועל.[iv]

התוצאות שלאחר המעשה

כאות לאי שביעות רצונו ממעשה עגל הזהב, הרחיק הבורא את עצמו מעם ישראל, ואוהל מועד, המקום שסימל את הקשר הזה, הועבר אל מחוץ למחנה. משה הקדיש זמן רב להתמודדות עם תוצאותיו של חטא העגל. הוא ניפץ את הפסל, כינס סביבו לוויים נאמנים והוציא להורג את האחראים למעשה.

זה המקום לציין, כפי שהקורא ודאי שם לב, שהתנ"ך אינו ספר ליברלי: הוא מלא במעשי חמלה של הקב"ה, אך הוא מדגיש שיש תוצאות חמורות לחטאים.

משה שב ועולה להר סיני בראש חודש אלול – כחודש לפני ראש השנה – תחילתה של השנה העברית. הוא נשאר שוב על ההר ארבעים יום, ושב עם הלוחות השניים כסימן מובהק לכך שהבורא סלח לעם ישראל.

הוא חזר ביום כיפור.

כבר אמרנו שלכל חג יש תֶּמָה או מוקד. על פי תורת הקבלה היהודית, החגים קשורים למאורעות היסטוריים, אך ברובד העמוק הם קשורים גם לכוחות רוחניים שונים הטמונים במחזור השנה. כל חג נוגע ברעיון בסיסי ומשמש הזדמנות להתקדמות רוחנית או לשיפור הקשר של האדם לבוראו. ביום כיפור מתבטא הכוח הרוחני של כפרה, חזרה בתשובה, בחזרה לקרבת הבורא ולתיקון היחסים עם חברינו ורעינו בני האנוש.

כאות למחילה גמורה מבטיח הבורא למשה שהוא ישכון בקרב העם היהודי, ומנחה אותו כיצד לבנות את "ביתו":

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.[v]

לאחר ציווי זה מקדישה התורה פרשיות רבות לתיאורים מורכבים כיצד לבנות מקדש נייד זה:

המקדש היה מורכב מאוהל גדול הקרוי "משכן" או "אוהל מועד", אשר היה מוקף חצר שבתוכה, על גבי מזבח, הקריבו קורבנות. המשכן היה מחולק לשניים, בחלק החיצוני הוצבו מנורה בעלת שבעה קנים, שולחן עם 12 כיכרות לחם ומזבח קטורת. בחלק הפנימי – שכוּנה "קודש הקודשים" – הוצב ארון הברית, שבתוכו לוחות הברית, הלוחות הראשונים השבורים, שחקק הבורא, והלוחות השניים שנחצבו בידי משה.

מי שצפה בסרט "אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה" ראה העתק די מדויק לארון הברית. הייתה זו קופסת עץ מצופה זהב ומעוטרת מעל בשני פסלי כרובים קטנים בעלי כנפיים. בתלמוד מסופר שפניהם של הכרובים היו בדרך כלל מופנים זה כלפי זה, אבל כאשר סטה העם היהודי מהדרך, היו פני הכרובים מוטים זה מזה.[vi]

המשכן לא היה סתם בית כנסת נייד או מוזיאון. הוא היה כלי שימושי חי ונושם לכל יחיד ולעם כולו לצורך השראת השכינה והתקשרות עם הבורא.

על פי המתואר בתורה, כאשר הושלם בניינו, נחו על המשכן, פשוטו כמשמעו, "ענני הכבוד" – אות לגילוי מציאות הבורא האינסופית המכונה במקורות היהדות גם בשם "שכינה", סימן מוחשי לכך שהבורא שוהה במחיצת העם היהודי.

על פי תיעודים יהודיים, בעת שעמד המקדש על תילו, חשו אנשים קדושה בעולם ברמה ובאופן שבימינו אין אנו מסוגלים אף לדמיין. אין בעולמנו תיאור היכול להמחיש לנו את טיב התקשור הרוחני עם הבורא באמצעות המשכן. היום אנו כסוּמִים-  שום תיאור של חוש הראייה לא יוכל לבוא במקום החוויה האמיתית.

מרכזי כל כך היה המשכן ליהודים, שלאחר סיפור יציאת מצרים והמפגש עם אלוקים בהר סיני, מתארת רוב התורה את בניית המשכן, את כליו ואת עבודת הכוהנים שהתקיימה במקום. התיאור שבתורה שבכתב מפורט כל כך עד שאין צורך בפירוט נוסף בתורה שבעל פה.

בגלל חסרון המקדש אפשר לקיים כיום רק 369 מתוך 613 המצוות, אשר רובן הן מצוות "לא תעשה". רוב מצוות ה"עשה" בתורה מסבירות ומנחות כיצד יש להשתמש במשכן כדי להתקרב באמצעותו אל הבורא. במסורת היהודית בולטת ההבנה כי לחסרונו של המבנה יש השלכות עצומות עד ימינו על יכולת היהודים בפרט ויכולת האנושות בכלל להיקשר לבורא ולחוות את הקשר עימו.

את עבודת המשכן, ומאוחר יותר את עבודת בית המקדש, שהחליף את המשכן, ביצעו הכוהנים. הכוהנים הראשונים היו אהרון, אחיו של משה, ובניו. השושלת ממשיכה עד היום. מעניינת ביותר היא העובדה שניתוח גנטי של כרומוזום Y שבוצע בקרב מאות כוהנים מרחבי העולם הוכיח כי לכשמונים אחוז מהכוהנים יש אב קדום משותף שחי לפני יותר משלושת אלפים שנה.[vii]

אף שעבודת המקדש הופסקה עם חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים, לכוהנים – שהם לעיתים קרובות בעלי שמות משפחה הדומים לכהן, כהנא, קאהן, כ"ץ או קאוואן – זכויות מיוחדות כאות הוקרה למעמדם ולאחריותם המיוחדת.[viii]

משכן זה – שהיה אפשר להקימו ולפרקו בקלות – נישא על כתפי הלויים בכל נדודיהם במדבר במשך ארבעים שנה. אחר כך, במשך 440 שנה לאחר שהגיעו לארץ ישראל ולפני שכבשו את ירושלים, הקימו אותו היהודים כמה פעמים במקומות שונים. לאחר שהפך דוד המלך את ירושלים לעיר הבירה, הוא תכנן להקים בניין קבע מחוץ לעיר על פסגת הר המוריה, שבה נעקד יצחק, ובה חלם יעקב על סולם העולה השמיימה. מסיבות שאותן נסביר בהמשך, הוא לא זכה להגשים זאת בחייו.

בסופו של דבר, בשנת 825 לפני הספירה, הקים בנו, שלמה המלך, באותו מקום את בית המקדש הראשון, שהפך למקדש הקבע, עד שנחרב על ידי הבבלים בשנת 422 לפני הספירה.[ix] מאז שנה זו נעלם ארון הברית ולא נראה שנית. (נדון בהשערות על מקום הימצאו, כאשר נגיע לתקופה זאת בהיסטוריה בפרק 25.)

שבעים שנה לאחר חורבן הבית הראשון וגלות בבל שבו היהודים לארצם ובנו מחדש את בית המקדש, שנחרב אף הוא בידי הרומאים בשנת 70, ומאז לא נבנה שוב. המוסלמים בנו את מסגד כיפת הסלע באתר זה בשנת 691, ושם הוא נמצא עד היום.

נחזור לנקודת הזמן של ההתגלות הלאומית של העם היהודי. הם קיבלו את התורה ובנו מקדש לבורא השוכן מעתה בקרבם. כעת הם ממתינים להיכנס לארץ המובטחת.