שאלה:

שלחנו השבוע את הילד לכיתה א', וליבנו כבד. האם בית הספר לא יחנוק לו את היצירתיות, את החשיבה? הוא כמו אפרוח קטן ועדין, וגם החיכוך עם הילדים ה"גדולים" והחזקים, קצת מפחיד אותנו. בכלל, היום ילדים לומדים הכל דרך האינטרנט, והמורים כבר לא משהו... מי הולך היום להוראה? הזיכרונות שלי מהשנים הראשונות בבית הספר לא נעימים, בלשון המעטה. יש לנו שכנים שעושים "הום סקולינג", ויש בי קצת קנאה, אבל אנחנו לא יכולים לעמוד בזה. איך נחיה בהרגשה קלה יותר, שאנחנו לא שולחים אותו לבית-ספר כמעשה אגואיסטי שלנו?

תשובה:

 יש לי חבר משכיל מאד, עולה מרוסיה, שאמר לי: ''אין טעם לשלוח ילדים לבית ספר. אפשר היום בלימוד עצמי לסיים תואר ראשון במתמטיקה בכיתה י', ולהמשיך לתואר שני, ו...''  אמרתי לו: ''לא שולחים ילדים לבית ספר בשביל ללמוד, שולחים אותם בשביל החברה''. והוא השיב: "איזה חברה? מי, החוליגנים האלה? מה זה ייתן לו?"  אז זה בדיוק העניין, שכדי לתת לבן שלכם את הכלים להתמודדות עם החברה, על כל מרכיביה, אתם צריכים לתת לו להתמודד ולא לגונן עליו.

במסכת אבות (פרק ו' משנה ו') מנו חכמינו 48 (!) דברים שבהם התורה נקנית. כלומר, 48 תנאים להצלחת הלימוד. ביניהם: "בשימוש חכמים, בדיבוק חברים, בפלפול תלמידים". כלומר, אנחנו תלמידים כל חיינו, החל מהיום הראשון של כיתה א' ואולי עוד לפני כן. והלימוד היעיל מחייב לימוד דרך התייחסות חברתית. ללמוד ממורה, ולא מספרים או ממחשב. ללמוד עם חברים, ולא לבד. ללמד תלמידים, ולא ללמד את עצמך בלבד. כלומר, חכמינו אמרו שהלימוד החברתי לא תלוי ברמה לימודית. אתה יודע יותר? תלמד אחרים. אתה לא מבין? תבקש ממישהו שילמד איתך. אחרת, הלימוד שלך יהיה תלוש מיכולת עשיה, מיכולת השפעה בעולם, מיכולת לתרגם ידע לחיים.

הרב עדין שטיינזלץ, מתרגם הגמרא וזוכה פרס ישראל, הקים רשת של בתי ספר ומוסדות לימוד. בכנס היסוד של בית הספר שלו הוא הגדיר את חלומו בצורה מזעזעת, בערך כך: "אם בית הספר הזה יצליח להוציא מכל מחזור לפחות שני תלמידים שלא הרסנו להם את היצירתיות – זו תהיה הצלחה גדולה, ובכך הצדקנו את קיומנו!"  אמנם הדברים נאמרו עם הציניות הידועה שלו, אבל הצד הרציני שבדבר הוא שכדאי לנו להיות מודעים לכך שיש משהו מרדד בבית ספר. יש בלימוד בבית ספר התייצבות סביב צורת חשיבה אחת, יש עדריות. אלא שהאלטרנטיבה גרועה יותר, כי היצירתיות הזאת לא תוכל להיות מיושמת. אולי הוא רצה להגיד לצוות, שייצאו שמנקודת הנחה שככה זה, שיהיו מודעים למצב האמיתי בכל הימים, וכך יהיו תמיד בתודעה של מאבק נגד הסיכון הזה.  

אתם עושים ל'אפרוח' שלכם רק טוב. הוא פוגש את העולם, לומד לא לפחד ממנו, לומד להתמודד עם החברה, לומד את לימודיו בהתייחס לסביבתו. בסוף, כדי ליצור עולם טוב יותר, צריך לפעול בתוכו ולא מתוך מגדלי שן.

במשנה אחרת במסכת אבות (פרק ב' משנה ח') מונה רבן יוחנן בן זכאי את שבחם של חמשת תלמידיו הגדולים. הייתה לו עין מדויקת להבדיל בין התלמידים ולקלוט את תכונותיהם. על אחד הוא אמר, למשל, שיתרונו בזיכרון המופלא שלו, שכל מה שהוא לומד נקלט לנצח. "בור סוד שאינו מאבד טיפה" בלשונו. כלומר, כמו בור שמאחסנים בו מים או יין (כפי שהיה בעבר), שדפנותיו ותחתיתו מסוידים היטב, כך ששום דבר מתכולתו אינו מחלחל לאדמה. לגבי תלמיד אחר הוא הדגיש את טוב לבו, את יושרו המוסרי. בשלישי הוא הדגיש את היצירתיות שלו. "כמעיין המתגבר", בלשונו. כלומר, עם נביעה תמידית, ולא רק בור לאחסון הידע הנלמד. אבל מה טוב בחלוקת הציונים הפומבית הזאת על ידי המורה? האם אין זה מעורר את קנאתם זה בזה? אז כנראה שגם זו דרך חינוכית, להשתמש במידת הקנאה השלילית לייצר משהו חיובי, לחזק במידה כלשהי תכונה טובה אצל תלמידים אחרים. "קנאת סופרים (=לומדים) תרבה חכמה" (גמרא מסכת בבא בתרא דף כ"א:). אבל דומני שהוא רצה בעיקר ללמד את המחנכים, את התלמידים ואת ההורים כאחד: תגדירו את הצד החזק של כל תלמיד. במה שהוא חזק הוא יצליח יותר, ואין צורך "להשוות ריכוזים", ליצור תכנית לימודים אחת. מורה טוב הוא כמו שחקן שח סימולטני, מול כל תלמיד בנפרד, למרות שיש לו כיתה של 25 תלמידים. (אגב, זה הגבול העליון של כיתה על פי הגמרא שם, ועל פי הרמב"ם וה'שולחן ערוך'. אתגר לשאיפה למשרד החינוך...).

ואולי יזכה הבן שלכם באחת השנים בכמה מחנכים אמתיים. אולי הוא יזכה במורה שהלך למקצוע הזה מתוך אידיאל. מורה כזה בוודאי יידע ליישם את העקרונות הללו שבפרקי אבות. גם אם זו תהיה מורה אחת כזאת בכל שנות לימודיו, מורה אחד בלבד שיבין את ייחודו, יאמין ביכולותיו ויידע לתווך לו אותם, זה שווה את כל שנות הלימודים, זה מעצב תודעה לכל החיים.

באמת, חובת החינוך והלמידה הוטלה בכל הדורות על ההורים, וזה לא ישתנה. הבית יהיה תמיד מרכז הכובד האיכותי של הלמידה, גם אם לא כמותית. אגב, שמתם לב לכך שכל השירים הישנים על תחילת הלימודים בבית הספר, הם שירים נוגים מאד? המילים והמנגינות העצובות מבטאות היטב את הלב הכואב של כל הורה, את ייסורי המצפון. כשיש מודעות לחסרונות של בית הספר, זה סימן טוב שמה שצריך להיות מושלם בבית אכן יושלם. בהצלחה לו ולכם בדרכו החדשה!