ארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה: מאבקים על צביון המדינה היהודית שעתידה לקום

בשנת 1897 התקיים הקונגרס הציוני הראשון בעיר בזל, שהיווה את יריית הפתיחה להגשמת החזון הציוני - קיבוץ כל היהודים לארץ ישראל והקמת מדינה יהודית.

מנהיגו של החזון היה, ללא ספק, בנימין זאב הרצל, אך בנוסף אליו, היו עוד שלוש דמויות חשובות שהניעו את המהלך: חיים וייצמן (1874 - 1952), דוד בן-גוריון (1886 - 1973), ואשר צבי גינצברג (1856 -1927).

חיים וייצמן, יליד רוסיה, היה כימאי. בבחרותו המוקדמת הצטרף לתנועת "חובבי ציון", ולאחר מותו של הרצל בשנת 1904, היה, למעשה, מנהיגה של התנועה הציונית.

בשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, המציא וייצמן את האצטון הסינתטי, שמשמש מרכיב מרכזי בהכנת קורדיט – אבק שריפה נטול עשן. המצאתו איפשרה לבריטים לפתוח בייצור המוני של אבק שרפה למאמץ המלחמתי.

בעקבות המצאתו, התיידד וייצמן עם ארתור בלפור, שר החוץ הבריטי. בלפור, אשר הבטיח בשנת 1917 תמיכה בריטית להקמת בית לאומי עבור היהודים בפלשתינה, אמר שהאצטון הפך אותו לציוני.

דוד בן-גוריון היה אישיות בעלת חשיבות רבה. הוא נולד בפלונסק שבפולין בשם דוד גרין. היה אישיות מרשימה ביותר - נמוך קומה, אך בעל מרץ בצורה שלא תאמן. למרות שהגיע ממשפחה דתית ציונית נלהבת, כמו מרבית מנהיגי התנועה, נטש בן-גוריון את שורשיו הדתיים בגיל צעיר.

בן-גוריון הגיע לארץ ישראל בשנת 1906, בגיל 20, ועבד בפרדסי תפוזים ובמרתפי יין של המושבות הראשונות. במקביל היה פעיל ב"פועלי ציון", למרות שנקט כמה עמדות מנוגדות למפלגתו – לדוגמא: לדעתו היו העולים והמתיישבים רשאים לנהל את עסקיהם בלי התערבותה של הגולה. הוא טען שעלייה לישראל היא חובתו של כל חבר מפלגה, ושהשפה העברית צריכה להיות שפתה היחידה של מפלגתו. באותו זמן הייתה ארץ ישראל נתונה עדיין לשליטת האימפריה העותומאנית, ובן-גוריון, אשר למד משפטים בקונסטנטינופול, שמר אמונים לתורכיה, ודגל באימוץ אזרחות עותומאנית ליהודים. עם זאת, כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה והתורכים החלו לרדוף את הציונים, הוא התעמת עם השלטונות וגורש. בן-גוריון ירד לניו-יורק, ושם ייסד את תנועת "החלוץ".

הדמות השלישית היא אשר צבי (הירש) גינצברג, אשר כונה בשם העט "אחד העם". גינצברג היה בתחילה אחד מאותם המשכילים שהתאכזבו מתוכניתם לערות את הקהילה היהודית בחברה האירופאית. הוא נעשה המנהיג האינטלקטואלי הגדול של ראשית תנועת הציונות. בחזונו, ראה את המדינה היהודית לא כמקום מפלט ומחסה ליהדות העולם המדוכאת, אלא כמקום שבו יוכל היהודי המודרני ליצור מדינה חדשה, חילונית, משכילה, מתפתחת ונאורה, שתהיה למרכזה של התרבות היהודית החדשה.

גינצברג גילם את האלמנט הדומיננטי בתנועה הציונית – יהודים משכילים, שרצו לפתור את בעיית האנטישמיות, בעזרם ליהודים אחרים להיטמע. רק מאוחר יותר, כאשר הם גילו שמאמציהם חסרי תועלת לנוכח הרדיפות הנוראיות שלא שככו - ללא כל יחס למאמציהם של היהודים להשתלב, הם החלו לפעול למען מולדת יהודית. הואיל ורבים מהם נולדו בבתים שומרי תורה ומצוות, ונטשו במודע את הדת בחיפושם להיטמע, רובם המשיכו בגישתם השלילית כלפי המסורת היהודית גם באידיאולוגיה הציונית החדשה.

צביון המדינה בעיני ראשי הציונות

מרכיב עיקרי בעיצוב השקפת עולמם הייתה הלאומיות, שהייתה מבוססת לא על נושא הקמת מולדת פיסית לעם היהודי בלבד, אלא גם על יצירת יהודי חדש, שיבנה, יכלכל וישמר את ארצו. רבים בקרב הוגי הדעות של ראשוני הציונות חשו, שמאות שנים של חיי גטו ורדיפות, השילו מהיהודים את גאוותם ועוצמתם. כדי לבנות מולדת, נדרשו יהודים גאים ועצמאיים: יהודים שיוכלו לעבד את שדותיהם, להגן על עצמם ולבנות את הארץ. היהודי של הגטו, העני והדתי – שנתפס בעיניהם כדמות מעוררת חמלה של אדם כפוף, הנתון תמיד לחסדי רודפיו – צריך היה, לגישתם, לחלוף מן העולם. כדי לבנות מדינה זקוקים למשהו שונה לחלוטין – "עִברי".

הציונים הראשונים כינו את עצמם "עבריים" ולא יהודים, ובכוונה שינו את שמותיהם האידישאיים, הגרמניים או הרוסיים, לשמות בעלי צליל עברי ולאומי (כאמור, דוד גרין נהיה לדוד בן-גוריון, שמעון פרסקי היה לשמעון פרס ועוד). היה זה ניסיון מכוון ליצור זהות יהודית חדשה לחלוטין, ולמחוק כל היבט של זהותם הקודמת. הם האמינו שהמדינה היהודית החדשה, שתושביה יהיו עבריים לוחמים ועובדי אדמה, תחדש את העם היהודי, תחזיר את הגאווה היהודית, ותשים קץ לאנטישמיות אחת ולתמיד.

אין ספק, העולים היהודים שהקימו את המדינה היהודית המודרנית, עשו מעשים כבירים, כנגד כל הסיכויים. אולם, יחד עם זאת, הציונות לא הוכיחה שהיא הפתרון לאנטישמיות. למרבה האירוניה, דווקא הציונות ומדינת ישראל הפכו לסיבה המרכזית לשנאה כלפי יהודים ברחבי העולם. מנהיגי ראשית הציונות הללו ידעו, כמובן, שהדת שמרה על הזהות היהודית בגטאות ובעיירות אירופה, אך חשבו שלא יהיה בה צורך במדינה העברית המודרנית. יהיה עליהם, כמובן, להסתמך על התנ"ך כמקור להיסטוריה ולתרבות היהודית, אך לא לשמירת חוקי הדת.

התגובה לציונות

גישה אנטי-דתית זו של רבים בהנהגה הציונית המוקדמת, הייתה מרכיב חשוב בהתנגדותם של רוב ההנהגה הדתית באירופה, שהמשיכה לטעון, שהתורה ומצוותיה הם תמצית היהדות, ושאומה יהודית בלי מרכיבים עיקריים אלה, היא כגוף בלי נשמה. יתר על כן, התורה מציינת שוב ושוב, שהיכולת לחיות ולשגשג בארץ ישראל, תלויה באופן מובהק בשמירת המצוות. כיצד תצליח מנהיגות ציונית, שרובה הייתה אנטי-דתית, ונחושה בדעתה להרחיק את היהודים מהיהדות, ליצור נוכחות יהודית בארץ ישראל?

הרגש האנטי-דתי בתוך הציונות לא הייתה הבעיה היחידה. בדומה לתנועה הרפורמית בגרמניה של המאה ה-19, ההנהגה הציונית נטלה במקרים רבים תפקיד פעיל בניסיונם "לסייע" לעולם החדשים בארץ ישראל להיטמע בזהותם החדשה, תוך הפרדתם מן המסורת היהודית של שמירת מצוות התורה. זאת הם השיגו, כאשר הכניסו עולים חדשים, לעיתים קרובות יהודים מעדות המזרח, בסביבה חילונית, דוגמת קיבוצים לא דתיים. המעשה הוביל לחילון מהיר של רוב העולים מארצות האיסלם, שבארצות ערב לא חוו את הנאורות האירופאית, ונותרו, ברובם, שומרי תורה ומצוות. מסורת שנפסקה, למרבה האירוניה, דווקא עם הגעתם לארץ ישראל.

אולם, האירוניה הגדולה ביותר היא, ש-100 שנה מאוחר יותר, כמעט ונעלמה הציונות החילונית כתנועה אידיאולוגית. רוב הישראלים הלא-דתיים כבר אינם מזדהים כציונים. מאידך, מגמת ההתעניינות בדת ובשמירת מצוות, עלתה בקרב האוכלוסייה הכללית. סקר שנערך בשנת 2007 מציין, כי 30% מהישראלים מגדירים עצמם שומרי תורה ומצוות, ועוד 40% נוספים מגדירים עצמם מסורתיים. יהודיים חילוניים לחלוטין הפכו למיעוט יחסי, והמתנגדים המוצהרים לדת מהווים כיום אחוז קטן באוכלוסיית מדינת ישראל.

עוד בתחילת המאה ה-20, כאשר מרבית רבני אירופה נקטו עמדה אנטי-ציונית של ממש, לא כל היהודים האורתודוקסים הסכימו עם דעתם. היו ציונים דתיים רבים, בהם תומכים נלהבים, מחזון השיבה לארץ ישראל. הרב שמואל מוהליבר, אחד הציונים הדתיים הראשונים מפולין, השפיע רבות על הברון רוטשילד לתמוך ביישובים הראשונים. דמות מפתח נוספת היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1935-1865), תלמיד חכם, שהגיע לארץ בשנת 1904, והיה מהסמכויות הרבניות המובילות לפני קום המדינה. הוא ראה את ידו המכוונת של הבורא ביסודות שהניחו הציונים, על אף שנטשו את דת אבותיהם, ועשה כל שביכולתו לפעול איתם. את ספרו החשוב והמפורסם "אורות", כתב אודות קדושת הלאומיות החדשה. בשנת 1921 נבחר לרב הראשי של היישוב היהודי בארץ ישראל.

שנה לאחר כינוס הקונגרס הציוני החמישי, בשנת 1901, הקימה קבוצת ציונים דתיים את תנועת המזרחי (קיצור של המילים "מרכז רוחני"), בניסיון למזג זהות יהודית מודרנית ולאומית, עם הזהות היהודית המסורתית.

כיום, תנועת המזרחי התפתחה להיות המחנה הדתי-לאומי הימני. המזדהים עם דרכה משרתים בתפקידים רבים בכל זרועות צה"ל, ועומדים בחוד החנית של תנועת ההתיישבות. עמדתן של קבוצות דתיות אחרות, כגון הקהילה החרדית, כלפי מדינת ישראל, משתנה ונעה בין קבלה פרגמטית, עד לפסילתה המוחלטת. כיום, יש בקרב החרדים שאינם שותפים במוסדות רבים של המדינה, כגון בשירות צבאי ובמערכת החינוך הממלכתית דתית (הסיבה לכך נעוצה עוד בעימותים האידיאולוגיים שבין ההנהגה הציונית החילונית וההנהגה הרבנית באירופה בסוף המאה ה-19), אך מעניקים את תרומתם באמצעות ארגוני חסד וסיוע שהקימו לתועלת הציבור הישראלי, כגון "ידידים", "יד שרה", "עזר מציון", "עזרה למרפא", "הצלה", "זק"א" ועוד.

הזרם הרפורמי באותה תקופה, הן בארה"ב והן בגרמניה, לא התלהב מהחזון הציוני. הרפורמים הגרמנים טענו, כי "השאיפה להתחדשות לאומית (בארץ ישראל) נוגדת את רגשותינו כלפי מולדתנו (גרמניה)". ואילו הרפורמים האמריקאים טענו, כי "אנו כבר לא מחשבים את עצמנו אומה, אלא קהילה דתית, ולכן איננו מצפים לא לשיבה לפלשתינה ולא לחידוש הלכות הקשורות למדינה היהודית".

עם זאת, בלי קשר לתגובת העולם היהודי בכללו, יהודים המשיכו לחזור לארץ ישראל. החזון של מולדת לעם היהודי לא נותר עוד בגדר חלום.