אלול כבר כאן: האם השנה סוף סוף נרים את עצמנו מההריסות?

החיים נבנים לאט, בעבודת נמלים עיקשת של שנים. המפגש עם המציאות משייף את ערכינו, מחדד את מטרותינו, לבנה אחר לבנה נבנה המגדל של תפיסת המציאות שלנו. בשביל מה אנחנו חיים? מה הייעוד שלנו? לכל אחד יש תשובה שונה, גם אם היא מתחבאת בתת מודע, ולפיה הוא מקבל החלטות ומנהל את חייו.

אולם, יש רגעים נדירים שבהם כל מה שבנינו נמצא בסכנה. אנחנו מבינים שהחיים אינם נצחיים, ושאם לא נברר מה באמת חשוב, אם לא נעשה שינוי עכשיו – אנחנו עלולים לבזבז לשווא את מתנת החיים. לארון רלסטון, מטפס הרים אמריקני, היה רגע כזה. באביב של 2003, במהלך מסע בקניון נידח ביוטה, סלע כבד נפל עליו ומעך את זרועו. חמישה ימים ושבע שעות הוא היה תקוע עם היד מתחת לסלע, האוכל המועט שבתרמילו מצטמצם מרגע לרגע. על סף מוות, הוא קיבל את ההחלטה הקשה שהצילה את חייו: הוא החליט לכרות את זרועו כדי לשרוד. בתושייה מצמררת הוא השתמש באולר רב תכליתי והצליח להשתחרר. מאז אותו שבוע, רלסטון הבין שמשהו בחיים שלו צריך להשתנות. הוא החל להרצות לקהלים רבים, לרוב ללא תשלום, על החוויה שעבר. רלסטון העיד שהחוויה הנוראית הזאת של להיות כל כך קרוב למוות האירה בתוכו את תחושת הייעוד בחיים. ״לפעמים הדרך היחידה למצוא את עצמך היא ללכת לאיבוד״, אמר.

בחכמת היהדות, לכל חודש יש תכלית מיוחדת משלו. החודשיים הקודמים, תמוז ואב, מעוררים בנו את החוויה של ״ללכת לאיבוד״ – בית המקדש נחרב, חווינו אסונות ולמדנו על בשרנו את ההשלכות של שנאת חינם, ניכור ושחיתות. בחודש אלול מתחיל המסע של ״למצוא את עצמך״, כפי שרלסטון מכנה זאת. במדבר, לאחר שבני ישראל חטאו והשתחוו לעגל הזהב, משה ירד מההר ושבר את לוחות הברית - סמל לכך שבני ישראל שברו את הברית עם אלוהים. אמנם זאת הייתה נקודת השפל הנמוכה ביותר, אך שם גם התחיל התיקון. משה שב ועלה להר סיני, ושם התפלל לאלוהים במשך ארבעים יום שיסלח לעם ישראל. במהלך שהותו בהר, גם לבני ישראל ניתנה השהות לעצור ולעשות חשבון נפש. התקופה הזו, שהחלה בראש חודש אלול והסתיימה ביום כיפור, הפכה מאז לחלון זמן של התבוננות פנימית והזדמנות לתקן את דרכינו.

בכל בוקר בחודש אלול, יללת שופר נשמעת בבית הכנסת. מתוך קרן האיל בוקע צליל של זעקה שבורה, קריאה של הטבע שאין לה מילים אך היא נוגעת בניגון של הנפש, וקוראת לנו להרגיש. לא לחשוב באותו רגע - רק לצאת מן התבניות המוגדרות והכובלות, לעצור ולהטות אוזניים, לתת לצליל לפתוח את שערי הלב. כדי לעשות תיקון, חייבים קודם כל לקבל את הכאב. רק ככה יהיה ניתן, בסופו של דבר, גם לשחרר אותו.

 מהו שופר? השורש הגלוי של המילה שופר הוא ש.פ.ר - לפיו השופר קורא לנו להשתפר. אולם, כאשר משחקים עם האותיות של השורש, מגלים משמעויות נוספות של השופר. כאשר מחליפים בין האות פ׳ לש׳ מקבלים פשר - השופר קורא לנו לחפש את הפשר, את המשמעות של הדברים. עוד היפוך של המילה הוא רפש - שלב הכרחי בתיקון שהשופר קורא לו הוא להציף את כל הלכלוך, כל הטעויות שאנחנו מתחרטים ומתביישים בהם, כדי שנוכל לנקות ולהתחיל דף חדש. ההיפוך האחרון של האותיות מראה לנו את המילה רשף - כלומר ניצוץ אש. השופר הוא הניצוץ החיצוני שאמור בסופו של התהליך להבעיר את האש הפנימית שבנו, להעיר אותנו שוב לחיים מלאי ערנות והתלהבות.

בתורה אנחנו מוצאים את השופר בהקשרים נוספים, כמו למשל בשנת היובל, אחת לחמישים שנה: (ויקרא): ״וְהַֽעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּֽעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּֽעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָֽל-אַרְצְכֶֽם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם". שנת היובל היא סמל לחירות ושחרור. בתקופה הזו, בעלי עבדים היו נדרשים לשחרר את עבדיהם, וגובי החובות היו מוותרים על הקרקעות והנכסים שחזרו לבעליהם המקוריים. קריאת השופר לא הייתה רק קריאה טקסית, זאת הייתה הכרזה חברתית שקוראת לאזרחים לקחת אחריות. זה היה אתגר גדול לעצור ולוותר על מה שלכאורה היה שייך לך – לשחרר את השליטה על אנשים, רכוש וכסף. השופר דרש מעם ישראל להיות בוגרים ולדאוג לחלשים ולעניים מתוך נקודת מבט רחבה ואכפתית יותר.

 אכן, חודש אלול טומן בחובו הזדמנויות גדולות. השנה עם ישראל זקוק להן יותר מתמיד. קול השופר שקורא לנו, כיחידים וכעם, מהדהד לא רק בבתי הכנסת אלא גם במשפחה, בעבודה, ברחוב ובמילואים. עכשיו יש לנו הזדמנות נדירה להתחיל לבנות מחדש את מה שנהרס – לייצר תיקון, להכניס משמעות וערכים בחזרה לחיינו, ולהתחבר לשורשינו באופן עמוק ואמיתי.