מנהג הסליחות באלול מזכיר לנו: שינויים מתחילים מלמטה

בשנים האחרונות, בכל לילה מימי אלול, רחבת הכותל המערבי מתמלא באלפי מתפללים מכל חלקי החברה הישראלית, שמגיעים להשתתף באמירת סליחות המונית. ולא רק בכותל: סיורי סליחות בירושלים הפכו לבילוי פופולרי במיוחד, והרחובות הצרים של שכונת נחלאות מתמלאים ערב ערב בהמוני מבקרים שצובאים על בית כנסת זה או בית כנסת אחר לקבל מעט מהניחוח המיוחד של ימים אלו.

העובדה המפתיעה בנוגע לאמירת סליחות בפרט ולמנהגי חודש אלול בכלל, שאין להם כל אזכור מפורש במקורות קדומים. כיום, נדמה לרבים שאמירת סליחות היא אחת החובות הדתיות המרכזיות של האדם הדתי. אולם, למעשה, מדובר במה שמכונה בלקסיקון של ההלכה, החוק היהודי, "מנהג". כלומר, מעשה שאינו נחשב לחובה אלא איזו נורמה שהתקבלה במסורת.

במסורת של החוק היהודי, ההלכה, ישנה הבחנה בין שתי קטגוריות: "הלכה" ו"מנהג". ההלכה היא חוקים מחייבים, שיש להם תוקף נורמטיבי מכוח צו האל. המקור העקרוני של ההלכה הוא התורה שבכתב, כלומר חמשה חומשי תורה, שנחשבים לדבר ה' שניתן למשה בסיני. זהו הבסיס העקרוני לתוקף הנורמטיבי של ההלכה היהודית, ועל גביו נבנים תלי תלים של פרשנויות ותקנות חכמים לאורך הדורות, שמתעצבים לבסוף לפסקי הלכה על ידי חכמי כל דור ודור.

איסור רציחה, למשל הוא צו שמופיע בתורה, בעשרת הדיברות: "לא תרצח". על בסיס איסור זה קובעים חכמי התורה כללים משפטיים מהי רציחה, מתי מעשה נחשב לרצח וכולי. זה גם המצב באשר לאיסור ניאוף, גניבה, וגם שמירת שבת. כולם צווים שמופיעים בעשרת הדיברות, ואולי במקומות נוספים בתורה, בקיצור נמרץ. חכמי התורה לדורותיהם עסוקים בקביעת גדרם המדויק של אותם צווים, ומשם מתגבשת ההלכה.

 המנהג, לעומת זאת, הוא פעולה שאין לה מקור נורמטיבי ברור. כשמה כן היא – מנהג. משהו שאנשים נהגו לעשות מסיבה זו או אחרת, ובמרוצת הדורות, הפך הדבר לנוהג מקובל. תחפושות בפורים או סופגניות בחנוכה הם מנהגים. מסורות שהתפתחו במרוצת הזמן מסיבות כל שהן, אך אין מקור סמכותי שמצווה עליהם.

מנהגים, מעצם טבעם, נעדרים את הממד המחייב של החוק. הם אינם חובות אלא מסורות. בהקשרים מסוימים, מנהגים עשויים לקבל תוקף נורמטיבי (כמו בכל מערכת חוקית), אך אף אדם דתי אינו חושב שיש איזו בעיה דתית או מוסרית עם מי שמעדיף לא לאכול סופגניות בחנוכה או ללבוש תחפושות בפורים. ואדרבא, במקרים רבים, חכמי ההלכה מתנגדים למנהגים עממיים. השולחן ערוך – ספר ההלכה החשוב ביותר בעולם היהודי – מתנגד באופן נחרץ למנהג הכפרות, גם הוא ממנהגי חגי תשרי, והנימוקים להתנגדותו הם נימוקים הלכתיים. הוא מתנגד למנהג מכוח ההלכה.

התעוררות שמגיעה מהשטח

על רקע זה אולי יפתיע אותנו לגלות, שטקסים כה מרכזיים בימים אלו, אמירת הסליחות והתקיעה בשופר, אינם אלא מנהגים שהתפתחו באופן ספונטני, ללא מקור סמכותי מחייב. לטקסים אלו, שהם המעצבים את אווירת ימי אלול, את ההכנה לחגי תשרי, אין כל אזכור במקורות קדומים וודאי שלא בתורה. זאת בניגוד לחגי תשרי עצמם, שמופיעים בתורה, חלקם יותר בפירוט וחלקם פחות, וזוכים לפירוט רב במקורות קדומים, כמו המשנה והתלמוד.

דומני שהדבר מלמד משהו חשוב על האופי של התשובה והתיקון שאנו נקראים אליהם בימים אלו. התשובה, מעצם טבעה, היא דבר שחייב להגיע מלמטה, מהאדם עצמו. התשובה אינה יכולה להיות חובה שמוטלת על האדם מלמעלה – צו שהוא חייב למלא. עיקרה של התשובה הוא התעוררות פנימית של האדם לתקן את דרכיו, להיות טוב יותר. אם האדם לא מתעורר בכוחות עצמו לתקן את דרכיו, לא יועילו צווים מלמעלה.

לפיכך, ההתעוררות לתשובה בסוף השנה, התעוררות לתקן את הדרך שלנו לקראת השנה החדשה, חייבת להיות ספונטנית. היא צריכה לנבוע ממנו, מתוך הלב והרצון שלנו, ולא להגיע מלמעלה. דבר זה מתבטא בכך שהן אמירת הסליחות והן התקיעה בשופר – שכל עניינה קריאה להתעוררות – הם מנהגים עממיים, מנהגים שצמחו מהשטח, מהרצון הפנימי של העם. אם הם היו חובות הלכתיות, הם לא היו משקפים את הרצון הפנימי של העם ושל האדם.

בשנה זו יותר מתמיד, אנו מרגישים את הצורך בתשובה, בתיקון דרך, לקראת השנה החדשה. דומני שהחברה הישראלית כולה מרגישה שכדי להשאיר את השנה החולפת והקללות הנוראיות שלה מאחורינו אנו צריכים איזשהו תיקון, איזושהי תשובה, תשובה ציבורית יותר מאשר אישית, שתביא לנו שנה חדשה טובה ומאושרת יותר, מאוחדת יותר ובטוחה יותר.

אולם, כדי שהדבר הזה יקרה, נדרשת התעוררות שלנו, התעוררות מלמטה. הדרך היחידה בה נוכל לתקן את דרכנו, לשנות את גורלנו ולהשפיע במשהו על כך שהשנה הבאה לא תיראה כמו זו שחלפה, היא התעוררות עממית, שתצמח מלמטה –  לא  מההנהגה, לא מקמפיינים, לא מהחלונות הגבוהים שמנסים לתמרן את הציבור, אלא ממנו עצמנו, מהלב של כל אחד ואחד, התעוררות עממית שתקרא לתיקון, לאחדות, לשנה טובה יותר ונקייה יותר ואמיתית יותר, שנה שנשוב בה ממעשינו הרעים ונתחיל להיות טובים יותר, כל אחד במה שהוא יודע ובמה שהוא יכול.