שנה לאחר מעמד הר סיני אורז העם היהודי את המקדש הנישא ומגיע לגבולות ארץ ישראל. בשלב זה היו אמורים כולם להיכנס לארץ ישראל, אולם במקום זאת הם בחרו ב-12 סיירים או מרגלים – אחד מכל שבט – ושלחו אותם לארץ לערוך בה סיור מקדים.

עלינו להקדיש כמה מילים לאסון המרגלים, מכיוון שאירוע זה עתיד להשאיר את רישומו לאורך כל מהלך ההיסטוריה. הדבר אירע ב-ט' באב, שהפך ליום הכואב ביותר בלוח העברי. מעתה כמעט כל אסון משמעותי בהיסטוריה היהודית עתיד להתקשר לתאריך זה, כולל חורבנם של שני בתי המקדש. שוב, למעשיהם של היהודים יש תוצאות מהדהדות לאורך ההיסטוריה. יהודים סבלו במשך דורות שלמים בשל טעות שעשו אז. מדוע נגזר עונש כה חמור על חטאם של המרגלים?

12 מרגלים אלו סיירו במשך ארבעים יום בארץ. הם שבו כאשר הם נושאים אשכול ענבים ענק, ודיווחו לממתינים לשובם:

בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד.[i]

בנקודה זו הצהיר אחד המרגלים כלב בן יפונה: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ,"[ii] אך יתר המרגלים (מלבד יהושע בן נון, תלמידו המובהק של משה רבנו) התנגדו לדבריו:

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ [...] הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָּהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְּעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.[iii]

למרבה הצער, העם מקבל ללא עוררין דווקא את דברי הלעז של עשרת המרגלים, שטענתם נשמעה בערך כך: "לא נוכל להיכנס לארץ המובטחת. נכון, היא מקום נהדר, אבל אם התרשמתם מגודל הענבים, תארו לכם את גודל האנשים שאוכלים אותם. אי אפשר לנצח אותם, וכדאי שנחזור למצרים."

לשמע החדשות הקשות נתקף הציבור בפניקה, וכולם פורצים בבכי ובתלונות, ומתעלמים מדברי השבח של יהושע וכלב.[iv]

משה נחרד כולו, והבורא כעס מאוד. באותו רגע נגזרו על העם שני עונשים: הבורא מבשר לעם ישראל כי מאחר שהפגינו חוסר אמונה אף שראו את הניסים שחולל עבורם, נגזרות עליהם ארבעים שנות נדודים במדבר. שנה אחת כנגד כל יום שסיירו המרגלים בארץ. הנדודים יימשכו עד שכל הגברים מגיל עשרים שנה ומעלה, אלה שנטלו חלק בהפגנת אי האמון (להוציא שבט לוי, שלא הקשיב למרגלים), ימותו. הנשים, שהיו תמיד איתנות באמונתן, לא האמינו לדברי המרגלים על חוסר היכולת לכבוש את הארץ. הן נותרו בחיים, ונכנסו לארץ כנען עם הצעירים שלא הגיעו לגיל עשרים בזמן המרגלים.

הבורא מוסיף ומכריז כי בגלל הבכי המיותר הזה באותו יום תהיינה לעם ישראל סיבות למכביר לבכות בתאריך זה בעתיד.

מותו של מנהיג מיתולוגי

בני ישראל נודדים במדבר במשך ארבעים שנה. מעניין לציין שבתורה כמעט שאין פירוט על אודות הנדודים. אם נסתכל בספר במדבר, נראה שבין פרק יח לפרק כ יש פער של 38 שנה. האזכור הקטן ביותר על נדודי העם היהודי במשך 38 השנים הללו מגיע רק בסוף הספר בפרק לג.

הואיל והתנ"ך נועד להיות ספר הדרכה, לא יומן או ספר אירועים, רק המאורעות המעבירים מסר לדורות הבאים רשומים בו. אירועים אחרים מוזכרים בקצרה, או שאינם מוזכרים כלל.

לקראת סוף ארבעים שנות נדודים אירע אירוע טראומטי המסופר בפרטי פרטים.[v]

התורה מספרת כי היהודים מוצאים את עצמם – כמו שאירע כמה פעמים בעבר – בלי מים. גם הפעם, כפי שעשו כמה פעמים בעבר, הם מתלוננים. אלוקים מצווה את משה לדבר אל הסלע, ומבטיח כי מייד ינבעו ממנו מים.

במשך ארבעים שנה נושא משה רבנו בעול הקשה ביותר על פני הגלובוס – הנהגת קבוצת אנשים עיקשים וסרבנים, שהתורה עצמה מגדירה אותם "עם קשה עורף". כבר דיברנו על הכוח הגדול ביותר של העם היהודי ועל חולשתו הגדולה. מה היה כוחם הגדול ביותר של היהודים? מסירותם המוחלטת והעיקשת לרעיון, שאִפשרה להם להתקיים במשך אלפי שנים כמונותאיסטים היחידים בעולם, ולהאריך ימים אחרי האימפריות הגדולות ביותר בהיסטוריה. מהי חולשתם הגדולה ביותר? מסירותם העיקשת לרעיון גורמת לכל יהודי לחשוב שהצדק איתו, ושהוא עתיד לשנות את העולם בדרכו שלו. זו קבוצת אנשים שקשה מאוד לאחד, וכמעט שאין אפשרות להנהיגה.[vi]

יהיה זה לא בלתי סביר להניח שקל יותר להיות מנהיגם של מיליארד סינים מאשר להיות מנהיגם של כמה מיליוני יהודים. הבדיחה העממית מספרת על פגישתו של הנרי טרומן, נשיא ארצות הברית, עם ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר. טרומן קונן על קשיי המנהיגות והעיר: "אין לך מושג מה זה להיות נשיא מדינה בת 250 מיליון אנשים." מאיר ענתה: "אין לך מושג מה זה להיות ראש ממשלה של מדינה בת שני מיליון וחצי ראשי ממשלה!"

לאחר כה הרבה שנים של מאמץ להנהיג קבוצת אנשים עיקשת זו מאבד משה את סבלנותו לרגע קט. "מַמְרִים!" הוא נושא את קולו אל העם, ובמקום לדבר אל הסלע כמו שצווה, הוא מכה בו.

הבורא מבשר למשה ולאהרון:

יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָּבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.[vii]

חכמי ישראל[viii] מסבירים שכעס הוא צורה של עבודה זרה,[ix] מפני שאם מאמין האדם שהבורא הוא מנהיג העולם, אזי כל דבר שקורה לו, לטוב או לרע, הוא למעשה רצון האל. אדם שכועס על דבר שאירע לו מתכחש למעשה לעובדה שהבורא מנהל את העולם, ושכל מה שמתרחש נעשה לטובתו של האדם.

בעבור אדם גדול כמשה – אבי הנביאים, שעימו דיבר א-לוהים פנים אל פנים - יש לכעס, גם אם למשך שניות מועטות, השלכות איומות. ובמיוחד כעס שבא לידי ביטוי בפרהסיה לעיני כל העם.

עונשו הכבד של משה ממחיש עד כמה נוקב הדין והחשבון שצריכים אנשים בדרגות גבוהות מעין אלו לתת גם על השגיאות הקטנות ביותר, ואת השלכות הטעויות. זאת נראה שוב ושוב במהלך התנ"ך כולו.

מובן שמשה מכיר מייד בטעותו ומשלים עם הדין.

הבטחת העתיד

חומש דברים, האחרון בחמשת חומשי התורה, הוא נאום פרדתו של משה מהעם לקראת כניסתם לארץ המובטחת. משה סוקר את המצוות וחוזר שוב ושוב על המשימה הלאומית של בני ישראל: "שמרו את התורה!"

תמצית דבריו היא שאם הם ישמרו את המצוות של "בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו", החיים יתנהלו כשורה: אף עם לא יוכל להזיק להם, והם יזכו לשגשוג חומרי וליכולת לשנות את העולם. אבל אם הם לא ישמרו את התורה, אם יפרו את חלקם בעסקה, תקיא אותם הארץ, אויביהם יתקיפו אותם והם יסבלו.

המסר ברור. הפתרון לכל בעיות היהודים אינו קשור בשום צורה לאיומים חיצוניים – אלו יהיו תמיד תסמין של בעיות עמוקות יותר: אי קיום פנימי של החלק של היהודים בעסקה, אי ציות לערכי המוסר העליונים.

בסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20, לראשונה בהיסטוריה היהודית, נטש מספר גדול של יהודים את האמונה בא-לוהים מתוך בחירה חופשית ולא בכוח, והחל לתהות: "איפה א-לוהים?"

מלחמת העולם הראשונה פרצה סמוך ל-ט' באב. תנופת הפלישה הגרמנית לתוך מזרח אירופה בתחילת שנת 1914 עקרה קהילות יהודיות והרסה מאות שנים של מסורת. הייתה זו ההקדמה לזוועות העתיד - לשואה הנוראה.

כתב ניצול שואה:

היסוד התמציתי שמייחד אירוע זה [השואה] היה החיפוש אחר אלוהים. כל יהודי שנותר בגטאות ובמחנות זוכר את "תסמונת האלוהים" שאפפה כל דבר אחר. מן הבוקר עד הערב זעקנו לסימן שאלוהים עדיין עמנו [...] חיפשנו אותו, אבל לא מצאנו. תמיד לוותה אותנו ההרגשה המכניעה והמביכה שאלוהים נעלם מקרבנו.[x]

לאורך כל ההיסטוריה היהודית - בנסיבות הגרועות ביותר ואף בזמנים של רצח המונים כבמסעות הצלב - ראו היהודים בבעיות חיצוניות, ויהיו אלה הגרועות ביותר, תגובה משמיים. לפני המאה ה-20 היה נדיר למצוא יהודים ששאלו: "איפה אלוהים?" כמעט תמיד הם אמרו: "זה קרה מפני חטאינו."

לפני מותו סיים משה רבנו את כתיבת התורה. הוא כתב 12 עותקים של ספר התורה על גבי מגילות, אחד לכל שבט, ועוד אחד שהוכנס בתוך ארון הברית, שהגיע לבסוף אל קודש הקודשים בבית המקדש. ספר אחרון זה היה הטקסט שממנו העתיקו את ספרי התורה העתידיים כדי לוודא את דיוק העברת התורה.[xi]

לאחר שסיים את דבריו, נפטר משה ונקבר בהר נבו, אי שם בהרים בעבר הירדן. מקום קבורתו לא נמסר בכוונה, על מנת שקברו לא יהפוך למקום פולחן.

שיטת הממשל היהודית היא מריטוקרטיה – שלטון החכמים. המנהיגות האמיתית בהיסטוריה היהודית אינה שייכת לאלה שנולדו למשפחות ה"נכונות", אלא למתאימים ביותר לתפקיד. לכן לא עוברת המנהיגות בירושה לבני משה, אלא ליהושע בן נון, תלמידו המובהק, אשר החומר שממנו קורץ ניכר בעליל במעשה המרגלים.

יסייע לו (כפי שסייע גם למשה) גוף מחוקק המורכב משבעים גדולים בתורה המכונים "זקנים", שמאוחר יותר יכוּנו "הסנהדרין" שפירושו "מועצה" ("ישיבה יחד") ביוונית. אנשים אלה נבחרו בזכות חוכמתם בתורה והגינותם, וכך יצרו את המריטוקרטיה הראשונה בהיסטוריה.[xii]