למה אני צריך לתת דו"ח על החיים שלי? זה מלחיץ!

שאלה:

התקופה הזאת של ספטמבר מעלה בי איזו אי נוחות. כל שנה אחרי יולי-אוגוסט, אחרי החופשות הכיפיות, מגיעה תקופה כבדה. זה מתחיל בחזרה לשגרת עבודה מלאה, זה נמשך בחגים שמתקרבים ומשום מה תמיד מלחיצים אותי, עם כל העניינים המשפחתיים, והביקורת המשפחתית, גם אם היא לא נאמרת בקול. יש בתקופה הזאת הרבה שינויים ופרידות. גם הדיבורים הכבדים מסביבי על משמעות, ועל שנה חדשה, ושוב לשים לב לחזרתיות שבחיים, ולסיכומים, ומה התקדמתי מאז בחיים...ובמיוחד השנה, במלאת שנה ל7/10... אומרים לי שיש לו בקורת עצמית גבוהה מדי, שיפוטיות, ואולי זה קשור לזה. אבל הרי רק ככה מגיעים להישגים, לא? האם כדאי לנסות להפטר מהביקורת העצמית, לחיות ''אוגוסט חופשי'' כל השנה, או איזה "נובמבר שגרתי" של עבודה סיזיפית?

תשובה:

אילו אדם יכול היה להיות השחקן והצופה במהלך חייו, בו זמנית, מה הוא היה רואה? הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו, היה מחזאי, פילוסוף, משורר, פוסק הלכה) מתאר בספרו (מסילת ישרים פרק ב') את ירמיהו הנביא אומר לבני דורו, שחייהם נראים "כסוס שוטף במלחמה" (ירמיהו ח'). כלומר, כסוס מלחמה שרץ קדימה, שועט, בלי לעצור, בלי לבדוק מה הוא דורס בדרכו. הם חיים בלי המודעות לעצם הדרך שהם עושים, בלי בקורת פנימית. אדם עובד כמו חמור, רץ כמו סוס, ולא עוצר לרגע לשאול את עצמו אם הוא מרוצה, אם זה באמת המסלול שהוא בחר, למי ולמה הוא עמל.

אם הביקורת היא בריאה, הרי שיש לה ערך רב, כי אדם יכול לחיות 10 שנים במסלול כושל, לנהל עסק שאין לו סיכוי, בלי להתפכח ובלי לעצור את ההפסדים. יש אנשים שחיים בלי בקורת פנימית, והם אומללים, חייהם הם בריחה ארוכה. הרמח"ל מתאר שם את הרעיון של פרעה שאומר: "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר". כלומר, - אם אנשים יהיו שקועים בעבודתם, לא יהיה להם זמן להתבונן בחייהם מהצד, לבחון, לבדוק אם זו הדרך שהם מעוניינים בה, וכך השליטה שלי עליהם תהיה מוחלטת. התוצאה של זה היא אובדן העצמיות, וכך אדם עלול למצוא את עצמו כל חייו כעבד של מישהו או משהו אחר. לא סתם נותנים לו משכורת של 50,000 שקל לחודש, הוא צריך לתת תפוקה. הוא יושב במשרד 12 שעות ויותר, התנאים מסביב טובים, הוא אדם הגון, אין לו מה להתקומם. הוא מגיע הביתה גמור, רוצה רק לנוח, לאכול, לראות משהו בטלוויזיה. אם הוא כבר חורג לאיזה אירוע, די לו בכך. מי במצב כזה ילך לעשות עם עצמו חשבון, מטרות ויעדים, בירורי משמעות חייו, הגשמת חלומותיו. הוא תמיד במצב של הישרדות. אם הוא יוצא לחופשה, הוא יוצא כדי לנקות ראש, לשכוח מהכל, לא כדי להיות מודע.

אישית, אני מאד אוהב את התקופה הזאת, אני מתרגש לקראתה, היא מעלה בי שמחה פנימית, לא שמחה מתפרצת, משהו מאד מעודן, עם הרבה תקוות נסתרות. גם אצלי היא כבדה, מעלה זיכרונות וגעגועים. מכיוון שלמדתי בישיבות היא קשורה אצלי ל"חודש אלול", שבהן זהו חודש של חשבון נפש וטהרה פנימית לקראת ראש השנה.

בגמרא (במסכת ראש השנה, דף ט"ז) מתנהל דיון בשאלה מתי הוא "יום הדין", האם הוא בראש השנה או ביום כיפור? אולי גם וגם? או בצמתים משמעותיים אחרים במהלך השנה? רבי יוסי סובר מרחיק לכת וטוען שבכל יום ויום יש דין. רבי נתן מקצין ואומר: בכל שעה ושעה. מהו ה''דין'' הזה? האם עשיתי משהו רע שעליו אני צריך להיות נדון? לא, בעברית שלנו זה נקרא: "דו"ח" = דין וחשבון. חכמי תקופת המשנה אומרים שאנחנו למעשה חיים במבדק תמידי, ושכך נכון לחיות. אתה לא נאשם, לא צריך להגן על עצמך, אבל אתה נזקק להגיש דו"ח תמידי, לבדוק שאתה באמת מספיק לבצע מה שחשוב לך. בדרך הזאת לעולם לא תפספס, בדרך זו לא נגיע ל-7/10 בלי חיל אוויר מתפקד, למשל, כי כל יום יש דו"ח, פנימי או חיצוני., ללא יוצא מן הכלל.

כל ערב, לפני השינה, במנהג "קריאת שמע על המיטה" אדם עושה חשבון נפש, וסוגר פרשיות. הוא סולח למי שצריך לסלוח, מנקה שולחן. ככל שהאנשים במודעות גבוהה יותר ובהספקים גדולים, הם נדרשים לתת לעצמם מעין דין וחשבון בתדירות גבוהה יותר. זה כמו שפעם היינו עושים "שמור" במחשב מדי כמה דקות, כדי לא לאבד את החומר, ומי שכתב הרבה היה צריך להרבות בsave-...

פעם ראיתי בעיזבון של איש "תנועת המוסר" שנפטר, מחברת ישנה, שנראתה כמו מחברת מבחנים של מורה. היו שם טבלאות חשבון-נפש אישי יומי, כשבסוף כל יום, כנראה, הוא נתן לעצמו ציון. בכותרות היו מידות טובות ורעות, אולי דברים מסוימים הוא רצה לשפר בעצמו בתקופות שונות. לזיכרוני, היו שם: מידת הכעס, השמחה, הענווה, הדחיינות, ההתמדה, העצלות, טוב הלב, האהבה והנתינה, הארת פנים, הקשבה, תשומת לב לפרטים, עין טובה ואולי עוד כמה. מתחת לכותרת היו מספרים כמו 8, 5, 9, שנראים כמו ציון בין 1 ל10.

בסוף, מי שחי בתודעת חיים גבוהה, יוצא מלך. הוא בשליטה מלאה ועושה רק מה שהוא רוצה באמת.