שוב ניסיון התנקשות בטראמפ: איך מתמודדים עם אלימות פוליטית?

ניסיון ההתנקשות השני בדונלד טראמפ איננו רק כותרת דרמטית בחדשות -  זהו גם סימן מדאיג לעידן פוליטי שבו הגבולות נחצים ללא היסוס. ככל שהמתח הפוליטי מתגבר, הקווים האדומים שנשמרו בעבר נחצים, והמרחק בין מחלוקת לבין אלימות הולך ומצטמצם. ניסיון התנקשות שמתרחש בפעם השנייה בתקופה כה קצרה מרמז על כך שזה כבר לא מקרי, יש כאן תופעה. הנכונות הגבוהה לעבור מעימות מילולי לפעולה קיצונית מעידה על כך שאנשים הגיעו לקצה – הם חשים שאם הם לא יפעלו עכשיו, העולם יתפוצץ. אבל האם אנחנו באמת חיים בזמנים של קריסה מוחלטת? איך בכלל הגענו למצב שרבים מאמינים בכך?

נראה שאחת הסיבות המרכזיות היא התקשורת. הכותרות הגדולות, בין אם באינסטגרם, בטיקטוק, בערוצי החדשות או בעיתון - משקפות לנו את המציאות בצורה מעוותת ומוגזמת. הן מתמקדות בנקודות מסוימות, דרמטיות, ומציגות תמונה חלקית שמגבירה את הפחד והכאוס. כאשר המציאות נראית כמתפרקת, אנשים מתחילים להאמין שהמצב חמור מכפי שהוא באמת. תודעה יוצרת מציאות – והנה, שוב מנסים להתנקש בטראמפ.

מול המציאות הזו, קל להבין מדוע חכמת היהדות שמה דגש כה רב על פיתוח מיומנויות למידה ושיקול דעת. הלימוד העקבי של התלמוד מחדד את היכולת להבחין בין עובדות לדעות, לבחון את הביסוס של כל טענה, ולהתייחס בספקנות לטענות שלא הוכחו. הזהירות שהיהדות דורשת לפני קבלת החלטות בעלות השלכות חמורות באה לידי ביטוי מובהק בהנחיותיה בתחום הסדר והמשפט. אמנם ההנחיות נאמרו במקור כלפי שופטים, אך יש הרבה מה ללמוד מהן גם לגבי חיי היומיום שלנו – במיוחד עכשיו. במסכת אבות שמעון בן שטח, ככל הנראה נשיא הסנהדרין בתקופתו, נותן עצה:״הווי מרבה לחקור את העדים״. שופט עלול להימנע מלשאול את העדים שאלות קשות. מטבע הדברים, העדים מגיעים מחוץ לתמונה וללא חשד פלילי, והשופט עשוי לחשוש מלהטריד או לייגע אותם בתהליך שלכאורה הם ניגשו אליו מתוך תחושת צדק. אך שמעון בן שטח מדגיש את החשיבות בלהתגבר על אינסטינקט זה – לחשוד, לערער, ולהעמיד את העדים במבחנים עד שיוכח מעל לכל ספק שעדותם נכונה. מנקודת המבט היהודית, חיי הנאשם תלויים בידיו של השופט, ובאותה מידה שהוא אחראי להעניש לפי הצדק, הוא גם אחראי להגן עליו מפני עוול. שופט שמתרשל ופוגע בנאשם שבדיעבד התגלה כחף מפשע – הוא האשם בנזק שנגרם לו.

כך בעולם השיפוט, וכך גם בעולמנו היומיומי. בכל יום אנחנו נחשפים ל"עדים" – דרך שדרני טלוויזיה או משפיענים ברשת – שמציגים לנו סיפור. אנחנו השופטים של הסיפורים הללו, וכל החלטה שנעשה בעקבותיהם היא באחריותנו המלאה. לכן, לחקור את העדים הללו זה לא תחביב: זוהי חובה מוסרית לחשוף את כל הצדדים של התמונה, להתעמק גם בדעות שאיננו מסכימים איתן, ולעצור כדי לבחון את הדברים בקור רוח ובהיגיון.

לאור תחושת אחריות כבדה שכזאת, מתעורר צורך להשתתף בהחלטה עם אנשים נוספים. כך מסופר בגמרא (סנהדרין ז ב׳, שטיינזלץ):״רב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה (= כאשר היה בא דין לפני רב הונא) מיכניף ומייתי (=היה אוסף ומביא עוד) עשרה רבנן מבי רב (=עשרה חכמים מבית מדרשו של רב). אמר: כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא (= כדי שיגיע לנו רק שבב מן הקורה, כלומר שתהא האחריות תלויה בכולם, ואשר על כן על כל אחד מהם רובץ רק חלק קטן ממנה, שלא רצה לקבל על עצמו בלבד את כל האחריות)״.  אם נבחן את הנושא דרך פריזמה מתמטית, ייתכן שזה יישמע הגיוני – ככל שיש יותר שופטים, כך אחוזי האחריות של כל אחד מהם קטנה. אך זו אינה סוגיה מתמטית. אם כל אחד מהשופטים הצביע על נאשם שהוא זכאי ובכל זאת דרש להכניסו לכלא – האם הוא באמת פחות אחראי מאשר אם היה מקבל את ההחלטה הזו לבד?

נראה שבעומק דבריו של רב הונא טמון מסר נוסף: ככל שיותר אנשים מעיינים בדין ומשתפים דעות מגוונות, כך פוחת הסיכוי לטעות. מאחר וההליך היה יותר הוגן ומקצועי, במקרה והשופטים טעו – האחריות שלהם פחות גדולה מאם היו פועלים ברשלנות לכתחילה. הבית יוסף מסכם את הסוגייה הזאת כך: "ככל שהם רבים (= ככל שיש יותר דיינים), הרי זה משובח...״.

אם נעביר את המושגים הללו מעולם המשפט לעולם היומיום שלנו – נראה שהפתרון היעיל היחידי הוא לפתח את היכולת לשוחח ולדון יחד עם הצדדים השונים. כפי ששופטים נדרשים לשקול היטב את כל העדויות לפני שהם פוסקים, כך גם אנחנו נדרשים לבחון בעיון את המידע שמגיע אלינו ולחפש את המורכבות שבמציאות. אחרת, הסיכון לטעות ולהגיע להחלטות פזיזות רק הולך וגדל, וההשלכות, כפי שראינו, עלולות להיות הרסניות.