איך סבתא אתי שלי מצליחה להיות נשואה באושר כבר 63 שנים?

כשהפכתי לאמא טריה, ממש בחודשים הראשונים, דיברתי עם חברה שלי שהיתה אמא קצת יותר ותיקה ממני. סיפרתי לה שלפעמים תוך כדי שאני מניקה את הבן שלי, בעלי מגיע ומביא לו חיבוקים ונשיקות/ אני זוכרת שהיא אמרה לי: ״אוי ואבוי. אני לא מסכימה לגעת בי או בתינוק בזמן שאני מניקה. זה ממש מפריע לי להניק ככה ואם בעלי היה רק מתקרב אלינו, הייתי מיד צועקת עליו!״ פתאום, מהנקה להנקה, מבלי לשים לב, מילותיה חלחלו אליי באופן בלתי מודע. וכך, בכל פעם שבעלי התקרב אליי או לבן שלי בזמן הנקה, צעקתי עליו. לא הבנתי למה אני מתנהגת ככה וגם הוא לא.

ספר תהילים נפתח בפסוק: ״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב״ הפתיח הזה, לספר כל-כך חשוב ומלא בחכמה, בא ללמד אותנו כמה השפעה יש לסביבה עלינו. הרבה מעבר למה שאנחנו בכלל חושבים. מישהו יכול להגיד משהו ואנחנו, בכלל מבלי לשים לב, יכולים ״לספוג״ אותו פנימה לתוכנו ו״להדבק״ בו מבלי שעצרנו בכלל לבדוק האם זה נכון לנו או לא.

בהקשר הזה, שמעתי פעם באיזה שיעור על זוגיות שהמרצה הסבירה את הפסוק: ״חכמת נשים בנתה ביתה״ (משלי יד א) באומרה שאישה שרוצה לבנות את הבית שלה צריכה ללמוד מנשים חכמות אחרות. מי הן אותן נשים חכמות? כאלה שבונות בשמחה והצלחה את הבית שלהן. גם מורת הדרך שלי אמרה לי פעם שאדם עשיר מקבל עצות מאנשים עשירים וכך נעשה עשיר יותר בכל פעם, ואותה עשירות מדוברת, היא לא בהכרח רק עשירות כלכלית. כלומר, אם כבר הסביבה משפיעה עלינו הרבה יותר ממה שנדמה לנו ואין לנו כל כך איך לברוח מזה, עדיף שנעשה בזה שימוש נכון ונבחר באופן אקטיבי ללמוד מאנשים שמצליחים בתחום בו אנחנו רוצים להצליח.

נחזור חזרה לרגע שבו צעקתי על בעלי כשהנקתי. שנינו היינו מופתעים מהתגובה חסרת הפרופורציה שנבעה מתוכי באותו הרגע, והרגשתי שאני צריכה להבין עם עצמי מה גרם לי להגיב ככה. אחרי בירור הבנתי שזה היה שילוב של הורמונים, עייפות, שוק של אימהות טריה ומלאת אתגרים, ואז גם נזכרתי במה שחברה שלי אמרה לי. אני צעקתי עליו כי היא סיפרה לי בכזו גאווה שהיא לא מרשה לבעלה להתקרב אליה כשהיא מניקה וצועקת עליו, ואיפשהו בתת-המודע שלי אולי הסקתי שככה גם אני צריכה להתנהג. ״אני לא רוצה שהבית שלי ייראה ככה״, חשבתי לעצמי. ״אסור לי לאפשר ל׳גורמים זרים׳ לפלוש פנימה לביתי התודעתי או הגשמי ללא הסכמה שלי״ וברוח המסקנות האלו הרמתי טלפון לאישה חכמה שבונה ביתה כבר 63 שנים -

סבתא שלי, סבתא אתי ?

זוג יונים כבר 63 שנים

כמי שהוריה התגרשו בגיל 16, המודל המשמעותי ואולי היחידי שיש לי לזוגיות בריאה ומאושרת, כזו שרק הולכת ומתעצמת עם השנים, אלה סבא וסבתא שלי האהובים והיקרים. הם הכירו בתורכיה כשסבתא שלי הייתה בת 16 וסבא שלי היה בן 25, התאהבו, התחתנו והקימו משפחה עם שתי בנות כשסבתא אפילו עוד לא בת 20. כעבור כמה שנים הם עלו לארץ והקימו כאן עסק שמייצר ומשווק בדים. הם צלחו ביחד המון אתגרים, בינהם גם סגירת העסק הזה, והיום הם זוכים להיות סבא-רבא וסבתא-רבתא לחמישה נינים מתוקים. למרות ובזכות כל מה שהם עברו וממשיכים לעבור, הם ממש כמו זוג יונים. שמעתי פעם בשיעור שזוגיות טובה צריכה להיות כזו שבה האחד מרגיש כאילו השני הוא איבר בגופו. כשמסתכלים על סבא וסבתא שלי, זה בדיוק מה שרואים. הם מחוברים והם לא יכולים זה בלי זו וזה מעורר השראה ומרגש.

״סבתא אתי, מה נשמע?״ שאלתי אותה. ״בסדר, מה שלומכם? איך אצלכם?״ היא מיד רוצה לדבר עליי, לשאול לשלומי, לשלום בעלי וילדיי, אבל אני מהר מאוד מכוונת את השיחה לעצות הטובות והנפלאות שהיא יכולה לתת לי על זוגיות, כי אני רוצה להיות אותה אישה שבונה את ביתה בזכות חכמת נשים. בקולה הנעים ומלא הענווה סבתא שלי אומרת לי: ״הכי חשוב, כשקורה משהו, לא להתעצבן מיד, ולשאול את עצמי מה הייתי עושה במקומו או במקומה״. ואני כותבת לעצמי כל מילה. ״הרבה סבלנות... ועוד סוד לזוגיות טובה זה להשלים אחד את השניה. לא יכול להיות ששניים אותו הדבר. אפילו אחרי שנים יש הבדל בין אדם לאדם. אז צריך להשלים. לא להיות נגד. להיות בעד. להיות יחד. בסדר?״ היא מדברת, אני גומעת וכותבת כל מילה כאילו אני בהרצאה של טד עם המרצה הכי מבוקשת ומרשימה בעולם (כי כזו היא עבורי) ומחייכת מאוזן לאוזן.

״סבתא אתי״, אני אומרת לה ״אבל לפעמים בעלי יכול לעשות או להגיד משהו שכל כך מרגיז אותי או מעליב אותי שהרגש משתלט עליי ואני לא מצליחה להגיד לעצמי את כל הדברים האלה…״ סבתא אתי שלי לא מחכה לסוף המשפט ומיד אומרת: ״אין דבר מושלם. כולנו טועים. לפעמים הוא טועה, לפעמים אני טועה. תזכירי לעצמך ברגעים האלה שאת אוהבת אותו ואחר כך תדברו. אבל אל תשכחי שגם את לא מושלמת ולפעמים גם את טועה. זה בסדר. כולם טועים״. כמה נחת בקול שלה, כמה מרגיע לשמוע את העצות שלה, ואיזו זכות לקבל ממנה כאלו עצות נפלאות שלא שומעים בכל יום ובכל הזדמנות.

אני זוכרת לפני הרבה שנים שסבתא שלי סיפרה שהיא התווכחה עם סבא שלי וכעסה. כדי לא להגיב מיד ובאופן בלתי-נשלט וחסר מחשבה, היא הלכה לחדר, הסתכלה על עצמה במראה, נשמה כמה נשימות עמוקות ודיברה עם עצמה במראה עד שהיא נרגעה קצת, ורק אז יצאה בחזרה לסלון ודיברה עם סבא שלי על מה שקרה. הסיפור הזה הולך איתי כבר שנים ומלווה אותי מאוד בנישואים שלי. אחד הדברים היפים שסבתא שלי מלמדת אותי הוא ״לא לשלוף מהמותן״ תגובות. לא להגיב מתוך האוטומט שלי, מתוך העלבון או הכעס, כי התגובות שלי עלולות להיות הרסניות ואפילו בלתי-הפיכות. להסכים, בעיקר בשביל עצמי, לעצור לרגע כשקורה משהו שכל כך מפעיל אותי רגשית, לנשום ולבחור באופן קצת יותר מושכל את התגובות שלי.

תודה לסבא יוסי וסבתא אתי שלי על המודל שאתם עבורי לזוגיות טובה ומאושרת. הלוואי שאצליח בחכמתי לבנות את ביתי לעוד הרבה מאוד שנים ולצלוח אתגרים כמעט כמוכם.