את המקור לתעוזה ולתחכום מאחורי 'מבצע הביפרים' אפשר למצוא כבר בתנ"ך

הפיצוץ המסתורי של מכשירי הזימונית אתמול נשמע כמו סצנה דמיונית מסרט הוליוודי מופרע במיוחד. בשעה אחת, אלפי מכשירי ביפר של אנשי חיזבאללה מתפוצצים בפתאומיות וזורעים כאוס מטורף בכל ארץ הארזים ומעבר לה. שרשרת הפיקוד של ארגון גרילה כביכול נחשפת במערומיה, ואנשיה נגררים חבולים, קטועי אברים ושטופי דם לבתי החולים הקורסים מעומס.

כן. אירוע הוליוודי זה, הסרט שובר הקופות של העונה הבאה, קרה באמת.

וכמובן, כל האצבעות מופנות אל החשודה המיידית – המפיקה של שוברי הקופות הקודמים: מבצע מוקד, מבצע אנטבה, ורק לאחרונה – חיסולו המסתורי של הנייה, חילוץ חטופים מלב השוק של נוסיארת, ולפי השמועות שרצות בשבוע האחרון, חדירת יחידת קומנדו סודית ללב סוריה במבצע שגם הוא נשמע כלקוח מהסרטים. ישנו מכנה משותף קושר מבצעים אלו זה לזה – שילוב של תחכום ותעוזה, שמצליח למקסם את הפגיעה באמצעים המינימליים ביותר.

לא מדובר בפלישה לנורמנדי של כוחות הברית. לא בפרל הרבור של היפנים. לא בפצצת אטום על הירושימה או נגאסקי וגם לא במבצעי קומנדו אחרים, שהסתמכו בפשטות על היתרונות הטקטיים של הכוח התוקף, אם מבחינת ציוד, אימון, גורם הפתעה, או כוח מספרי. במבצעים הישראלים המוצלחים ישנו לעיתים קרובות איזה X פקטור נוסף, שמותיר את הצד המותקף פעור פה וגורם להשתאות בינלאומית. המבצע אתמול, אם אכן ישראל עומדת מאחוריו, יככב בוודאי ברשימת המבצעים החשאיים המטורפים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית.

מדוע דווקא ישראל? חלק משמעותי מהתדמית של ישראל בעולם, ההילה סביב "המוסד" והכוח המסתורי שמיוחס לישראל, קשור למבצעים מסוג זה. לעיתים קרובות אנשים מדברים על ה"מוח היהודי" בהקשר זה, כביכול הישראלים ניחנו בגנים מסוימים שהופכים אותם ליצירתיים יותר מצבאות אחרים. תשובה זו מסגירה אולי חלק מהאמת, אך באופן אישי, איני אוהב תשובות שנשענות על גנטיקה. מה גם שלמרבה הצער, יש לישראל ברזומה גם לא מעט כישלונות, שלא מעידות על גניוס מתוחכם במיוחד. העיוורון של ישראל למתקפת השבעה באוקטובר מדהים לא פחות מההצלחות שלה.

קלע דוד במצח גוליית

ברצוני להציע כאן תשובה מסוג שונה ולטעון שדפוס הפעולה של ישראל קשור לפוזיציה שלנו בשדה הבינלאומי, והיא יושבת על יסודות עמוקים מאד, עמוקים בהרבה ממה שאותם אנשים שיושבים בחדר ומתכננים את המבצעים המתוארים מדמיינים לעצמם. כדי להבין דפוס פעולה זה, צריך לדעתי לחזור אל התנ"ך, אל סיפורים כמו דוד וגולית או שמשון ופלשתים. התבוננות ביסודות הקמאיים של העם היהודי יגלו לנו שדפוס הפעולה של המוסד הישראלי אינו דבר חדש. הוא יושב על יסודות היסטוריים תת-מודעים.

ניקח למשל את הסיפור הבא מספר שופטים, על גדעון והכדים. הנביא מספר כי גדעון אסף צבא של עשרות אלפים, אך מהר מאד גילה שרובם לא כשירים. קודם כל הוא שלח הביתה 22 אלף שפשוט חששו להיכנס לקרב. הוא נשאר עם עשרת אלפים, אך הללו לא היו נאמנים לאלהי ישראל אלא עבדו את אלהי האויב. הוא סינן אפוא גם את הלוחמים שעבדו את הבעל, ונותר עם 300 בלבד – 300 לוחמים נקיים. עם ה-300 הללו הוא היה צריך להילחם ולהכניע את "כל מדין ועמלק ובני קדם". מה עושים?

גדעון נתן לכל אחד מלוחמים אלו שופר, כד ולפיד. באמצע הלילה, הוא וקומץ האנשים שאתו התגנבו למחנה האויב, כשהם מחביאים את הלפידים בתוך הכדים. כשהגיעו לקצה מחנה האויב, כל ה-300 יחד, תקעו בשופרות, ניפצו את הכדים, הרימו את הלפידים וצעקו "חרב לה' ולגדעון".

במחנה האויב קמה מהומת אלהים. הם סברו שמדובר בפשיטה של צבא אדיר, ובחסות אפילת הלילה והבלאגן שהתפתח, התחילה מנוסה אדירה מלווה באירועי דו"צ, שבו יחידות שונות במחנה האויב נלחמות זו בזו, בסוברם שמדובר באנשי גדעון. וכך, עם 300 איש, הצליח גדעון לייצר פעולה איכותית, שהטתה את המערכה והביאה לבסוף לתבוסת האויב.

כמה הסיפור הזה שונה מה-300 של ספרטה בקרב תרמופילאי. גם שם מספרים על 300 לוחמים שנותרו לבדם מול צבא אדיר. אולם, בעוד הסיפור הספרטני מתמקד בנחישות ובנאמנות של הלוחמים הספרטנים, הסיפור של גדעון מספר על תושיה, עורמה, ותעתוע באויב באמצעות ניצול חולשותיו. האם הסיפור של גדעון אינו מבצע הביפרים הראשון? גדעון היה יכול בקלות להתקבל למוסד, לא? ומה לגבי אהוד בן גרא והדרך שהוא מערים על מלך מואב? בכל אלו חוזר דפוס אחד.

מדוע דווקא יהודים מצטיינים בשימוש בטכניקות אלו? התשובה לכך טמונה לדעתי בתודעת "עם לבדד ישכון" שלהם. עם ישראל מתנהגים כמו רדיקל חופשי – מישהו שאינו לגמרי חלק מהתצרף הגיאופוליטי הגדול אלא שחקן חופשי שמסתכל על המפה מבחוץ, ויכול לעקוץ פה ושם.

אימפריות לא מעלות בדעתם להילחם כמו שישראל נלחמת. כאשר אימפריה רוצה להשיג הישג צבאי, היא פשוט מפעילה כוח, והרבה. כשארה"ב רצה לחסל את הטאליבן, היא פשוט כבשה את אפגניסטן והשמידה כל מה שיכלה להשמיד. כשרוסיה רצתה לכבוש את אוקראינה, היא הציבה צבא אדיר בגבול, ופשוט פלשה למדינה. כמובן, כל צבא משתמש בתחכום על מנת להשיג את יעדיו כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות נפגעים. אולם, בסופו של יום הטקטיקה תמיד מסתכמת בעיקרון אחד: הפעלת כוח מסיבית.

ומה לגבי מדינות קטנות? אכן, מדינות קטנות אינן מנסות להילחם במדינות גדולות מהם. מה שהן עושות על מנת להתמודד עם שכנות מאיימות, הוא לכרות בריתות. מלחמת רוסיה-אוקראינה, למשל, פרצה בדיוק על רקע זה. אוקראינה ביקשה להשתחרר מהחסות הרוסית ולכרות ברית עם המערב. היא ביקשה לחסות תחת האימפריות המערביות במקום תחת האימפריה המזרחית. בהתאמה, הדרך שלה להינצל מהאיום הרוסי הוא הסתמכות על המערב שיציל אותה.

ישראל, לעומת זאת, אינה לגמרי חלק. נכון, גם לנו יש בעלי ברית, אבל איננו מדינת חסות. אוקראינה מיצבה מהרגע הראשון את המלחמה שלה בתור מאבק עולמי בין אימפריות שונות. בניגוד לכך, מלחמת ישראל בציר האיראני דווקא קורעת את המערב ומציבה סימן שאלה מעל כל הבריתות הקודמות. ישראל ניצבת כשחקן חופשי.

דפוס הפעולה הישראלי הוא לדעתי תוצאה של תודעת נבדלות עמוקה זו. ישראל "בוחשת" בנעשה בעולם, אך היא לא לגמרי חלק ממנה. היא עושה מניפולציות, מהלכים מבריקים, אך הללו נשארים תמיד הקלע הקטן של דוד הנתקע במצח גוליית. ישראל נשארת בתפקיד "עם לבדד" גם בטכניקות הפעולה הצבאיים שלה.