קיבלתי הודעות מוזרות הלילה והתחלתי לפחד מכל טלפון...

שאלה:

קיבלתי הודעות מוזרות הלילה לנייד. כמובן, לא פתחתי. אבל זה ממש מפחיד. הכל אצלי על הנייד, ממש הכל. האם אין לי מקום שהוא שלי לגמרי, שהוא מוגן? בכלל, מפחיד היום לפתוח כל דבר, אחרי מה שראינו בלבנון מה יכול לקרות. איך אפשר לחיות בהרגשה נוראה כזאת?

תשובה:

כשאנחנו אומרים לחייל, בשעת פרידה: "שמור על עצמך", למה אנחנו מתכוונים? אולי: אל תתעצל מלהמתין לכלבן עוקץ ולרחפן סריקה, לפני שאתה נכנס לבית ברפיח, או לפחות אל תכנס בלי לזרוק פנימה רימון! ואל תוריד את השכפ"ץ או הקסדה שלא לצורך! אבל איך הוא אמור לתרגם את בקשתנו כשהוא נוסע בציר פילדלפי, ורק מקווה שלא יירו לעברו טיל נ.ט.? מה הוא יכול לעשות?

בעולם העתיק, אדם היה זורע את שדהו, וממתין לגשם. כל הפרנסה שלו ושל משפחתו תלויה ביבול השדה. כמעט כולם חיו מחקלאות. גם אם הגשמים טובים, מי מבטיח לו שלא יגיע איזה ארבה ויחסל את כל עמל השנה שלו? ואם לא יגיע ארבה, אולי יהיה שטפון ויקלקל הכל? יש שלב רחב מאד בעבודתו ובחייו שבו הוא רק יכול היה לקוות לטוב, לצפות, להאמין, לייחל. העולם המודרני בנה לעצמו המון אבטחות בדיוק לשם כך, בכל התחומים, ובהצלחה רבה. ולמרות הכל, סיכויים חדשים הזמינו גם סיכונים חדשים. בסוף, מסתבר, האדם בכל הדורות עומד בפני אותו מצב אנושי קשה של חוסר יכולת להתגונן מפני דברים לא ידועים.

אחד מאלופי צה"ל לשעבר אמר אתמול, שבכל תולדות מלחמות העולם לא הייתה פעולה כמו זו שהייתה בלבנון עם פיצוץ מכשירי הקשר, וזה נכון. אבל לא הייתה לוחמת סייבר, והגנה מפניה, לפני שהיה סייבר. כל סיכוי מביא אתו סיכון חדש.

התרגלנו לעולם בטוח יותר, והנה שוב הפתעות. המובן מאליו כבר לא כזה. לפני כמה שנים שאלתי תושבים בעוטף אם הם מרגישים בטוחים כשהם כל כך קרובים לחמאסניקים שמעבר לגדר. הם ענו לי: יש גדר, וזו לא סתם גדר, יש לה חיישני...ויש בה... ופתאום גם גדר נעשית חסרת משמעות, כי מה יודע מה יכול לעבור מעליה או מתחתיה? בקיבוץ יפתח שבגבול הצפון שאלתי שאלה דומה, והם הראו לי מערכת של כלבים אימתניים שמקיפה את הקיבוץ.

חכמי הגמרא ניסו לצייר פרופיל של "חסיד", איש החסד, הצדיק, איך הוא נראה בדרך כלל. אם ישאלו אדם ברחוב איך נראה חסיד, הוא כנראה יענה תשובה אחרת מתשובת הגמרא, שהיא (במסכת קידושין דף פ"ב): 'הספנים רובם חסידים'. את זה בטוח לא היינו מנחשים. הספן לא היה דמות החסיד הראשונה שקופצת לנו לראש. יש הרבה סיפורים, שירים וסרטים על ספנים, והם לא מתוארים כחסידים... אבל רש"י על הגמרא ההיא מסביר, שהאנשים שנמצאים הרבה במצבי סכנה, יש בתוך תוכם ענוה גדולה. הם נמצאים בלב ים. אחוזי הטביעה בסערת ים היו גבוהים. וגם כשהים שקט, אחוזי ההיתקלות בשודדי ים היו גבוהים. ליבם מכוון לאמונה גדולה משל אנשים רגילים, הם החסידים האמתיים.

בחוף נחשולים שבשרון, יש תחנת מחקר ים. בכל חורף, כשהים סוער, נפלטים ממנו אוצרות עתיקים, ספינות מלאות סחורה מפני מאות ואלפי שנים. אנשים הפליגו כי לא הייתה להם ברירה, לפעמים זו הייתה פרנסתם היחידה. שמעתי מאחד החוקרים, ואינני יודע עד כמה זה נכון, שאחוזי הטביעה היו כ30%. אבל בסוף – בכל הנוגע לנפשנו פנימה – אין הבדל בין חרדה מתקיפת סייבר או מתקיפת שודדי ים, זהו אותו הרגש.

רבי יוסף חיים מבגדד, מסביר את הגמרא של הספנים (בספרו "בן יהוידע" מסכת שבת ס"ג) עם דוגמת הכלבים הנ"ל, שלפעמים אדם משליך בטחונו על כלב השמירה, ובכך מסיר מליבו את ''מידת הבטחון''. העבודה על מידת הבטחון היא תרגול פנימי להיות במצב נפשי שמייחל לטוב, שבוטח בכך שהוא נמצא בידיים טובות. האם מישהו הבטיח לך שיהיה טוב, שהטלפון שלך והמחשב יהיו מוגנים, שהחייל יהיה שמור? לא! אי אפשר להתכחש לסכנה קיימת, זה לא מועיל ולא אמתי! איננו יודעים עתידות. אבל מידת הבטחון מתמרנת את הנפש שלא להתמסר לדמיונות רעים, לזכור "שאין לפניו נטיה לרעה יותר מנטיה לטובה" ("חזון איש", אמונה ובטחון, פרק ב'), להגיע לרוגע נפשי תמידי מתוך אמונה עמוקה. אי אפשר להיות חצי שנה בים ולחיות ברעדה תמידית, אלא אם מאמצים מחשבה ואמונה אופטימית של הסרת אחריות מסוימת מעצמי [אחרי שנזהרתי ככל יכולתי], והתמסרות לאחריות כוח עליון, כוח הטוב והטבע הטהור השואף לשלימות ולצדק עולמי, או איך שנקרא לזה. זה יסייע לנו להתמקד במחשבות על האחוזים שבהם הספינה לא תיתפס ולא תטבע. האמונה שמה שצריך לקרות יקרה, שהעולם מונהג לאיזשהו טוב, ולא מופקר למערכת אקראית של רוע, תחזק את הבטחון הפנימי שלנו.

צבאות לוחמים בעולם נקראים "כוחות ההגנה", במקרה העדין, ואילו אצלנו הם נקראים "כוחות הבטחון", משרד הבטחון, שר הבטחון וכו', על שם החוויה הרגשית שהם אמורים להעניק לנו. תחושת הבטחון איננה חשובה פחות מעובדות ההגנה בשטח. תהיינה הסיבות, האמונה והדרכים לכך אשר תהיינה, אנחנו מוכרחים לחזק בתוכנו את מידת הבטחון, שהרי היא המידה הראשונה שרוצה הטרור לשלול מאיתנו. המקום שבו חשוב מאד לאויבינו לפגוע בו, מהווה סימן למה שצריך להיות לנו חשוב מאד לטפח ולשמור.

השנה, בעל כרחינו, מידת הבטחון שלנו קיבלה הזדמנויות לחסן ולחשל אותה, אולי בדומה לשנות הקורונה והפתעותיה, שהיו אז מכיוון אחר לא צפוי. לא בחרנו בכך, אבל בדיעבד, גם אם אנחנו לא לגמרי מוגנים, אנחנו קצת יותר בטוחים.