השנה מסתיימת באקורדים של מתח גובר בצפון? לפעמים רוגע מפחיד הרבה יותר

ענני מלחמה מתחשרים בצפון ומכניסים שוב את אזרחי מדינת ישראל לכוננות ספיגה. השנה מורטת העצבים שעברה עלינו מגיעה לסיומה עם אקורד סיום גבוה. היא אינה מסתיימת בקתרזיס או רגיעה אלא בקרשנדו של הטון שאפיין את כולה – מתח גבוה.

האם עובדה זו אמורה להכניס אותנו למוד של דכדוך ופסימיות? בעיני, לגמרי לא. ההפך הוא הנכון. אני מרגיש כי אנו נכנסים לשנה הבאה במצב טוב בהרבה מזה שנכנסו אל השנה הקודמת.

פתחתי באמירה שהשנה החולפת התאפיינה כולה באווירה של מתח וחרדה. זוהי אמירה כמעט מדויקת. השנה כולה התאפיינה ברגשות אלו, פרט לכמה ימים בודדים – 22 הימים שעברו מראש השנה ועד שמחת תורה. היו אלו שלש שבועות של שקט בשנה מטורפת. אך האם היה זה שקט מבורך? לא ולא. אם היינו נכנסים לשנה הקודמת באותה אווירה של דריכות ומתח שבה אנו נכנסים לשנה הקרובה, אולי השנה כולה הייתה נראית אחרת. אם שלשת השבועות הראשונים של תשפ"ד היו שבועות מלאי חרדה, אולי יתרת השנה הייתה שלווה ורגועה.

מה שעמד בעוכרינו בשנה שעברה היה השאננות, קשיות הלב שבה נהגנו כשהזנחנו את הגבולות שלנו ודמיינו שיש לנו את הפריבילגיה למריבות פנימיות. אם הייתה בנו איזו מידה בריאה של חרדה, קצת חשש, לא היינו נוהגים כפי שנהגנו. היינו עומדים על המשמר.

ודווקא תחושת החרדה לקראת השנה הקרובה, שנת תשפ"ה הבאה עלינו לטובה, כאשר הציבור כולו עירני ועומד על מלוא חומרת האיומים הניצבים מולנו, נוטעת בי איזו מידה של ביטחון ורגיעה. נכון, השנה עשויה להיות קשה ומאתגרת. המלחמה עלולה להימשך, להתרחב למערכה אזורית, ולהפוך קשה עוד יותר מזו של השנה הנוכחית. עם זאת, אני יודע לפחות שאנו צועדים לקראת האיום כשהאוזנים שלנו כרויות לכל רחש, כשתשומת הלב שלנו מופנית כולה למקומות הנכונים, כשאנו ערניים ומוכנים לכל תרחיש.

חכמינו זכרונם לברכה מסבירים כי זו אחת מן הסיבות לתקיעת השופר בראש השנה. תקיעת שופר הייתה בעולם העתיק הזמנה למלחמה. היא הייתה הצו 8 של העולם העתיק. קול השופר היה הדרך לאסוף את הלוחמים, להעיר אותם, לקרוא להם להתייצב בעמדות שלהם במצב כוננות. מי שראה את "שר הטבעות" זוכר אולי את תקיעת השופר הטרגית של בורומיר המעירה את בעלי הברית של גונדור. האפקט של השופר הוא התעוררות. הקול החד של התקיעה אמור להעיר את האדם, לנער אותו, להציב אותו בראשית השנה בעמדה ערנית וחדה.

ברוח זו, מתאר הרמב"ם בספרו הגדול, היד החזקה, את פעולת השופר במילים המפורסמות הבאות:

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.

השופר בא להעיר את האדם, לנער אותו, ולגרום לו לתקן את דרכיו בראשית השנה. והרמב"ם ממשיך ומסביר מה המיינד-סט שהשופר אמור לעצב, כיצד אדם אמור להרגיש בתחילת השנה:

לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם", זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.

הרמב"ם מטיל כאן על האדם משא עצום של אחריות. האדם צריך להרגיש כאילו העולם כולו עומד על כתפיו, והוא מהלך על חבל דק. הכל תלוי בו, צעד אחד לפה, והעולם כולו ניצל, צעד אחד לשם, והעולם כולו מדרדר לתהום.

אף אחד מאתנו לא מרגיש כך, כמובן, וכנראה שטוב שכך. זוהי אחריות כבדה מידי לשאת כל כתפי אדם אחד. אולם, המודל האידיאלי שמציב הרמב"ם מציג בפנינו יעד לשאוף אליו. אם היינו מרגישים שהכל פתוח, הכל תלוי, והעולם כולו נמצא בנקודת איזון עדינה בין טוב לרע, בין נפילה לתהום לנסיקה אל-על, רמת העירנות שלנו, האחריות שלנו, הייתה מרקיעה לשמים. לא היינו נרדמים בשמירה. לא היינו מסיטים מבט.

ניקח דימוי אחר משל הרמב"ם. נדמיין שאנו בעלי עסק עצמאי בינוני עם כ-50 עובדים תחת אחריותנו וסוללה שלמה של לקוחות וספקים. בעל עסק טוב, מרגיש כל הזמן את אותו מאזן שהרמב"ם מדבר עליו. העסק תמיד תלוי על בלימה, על חוט דק. המנהל חייב לשמור על עירנות כל הזמן, כל רגע. הוא צריך להרגיש שבכל רגע נתון הוא נמצא כפסע מקריסה. ודאי ודאי שעליו להרגיש כך בתחילת השנה, כשהוא צריך להגיש את הדוחות ולתכנן את התקציב לשנה הבאה.

תקיעת השופר בראש השנה מרחיבה היגיון זה לרמה האישית והלאומית. היא אמורה להכניס את כולנו למוד של כוננות, לגרום לנו להרגיש את החרדה של האחריות, הדאגה העמוקה שנובעת מהכרת מה שמוטל על הכף.

ברוח זו, מופיעה בתלמוד הירושלמי אמרה של רבי יצחק, שאומר כי "כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה". כל שנה שמתחילה באופן "רש", כלומר בצמצום, בדחקות, מתעשרת בסופה. ככל שבתחילת השנה האדם מרגיש את חוסר הוודאות, תלוי על כף מאזנים, כך הוא יהיה עירני יותר ויתאמץ לתקן את דרכיו ולעשות מה שצריך לעשות על מנת לסיים את השנה בצורה טובה יותר.

בשנה הקודמת, נרדמנו בשמירה. לא שמענו את קול השופר. בשנה זו, דומני שאנו ערים – השופר מהדהד במחנה שלנו כבר שנה שלמה. אנו מגיעים מוכנים.