למה בעצם צעקתי על הילד שלי, כשקפץ על הספה?

לפני כמה ימים היה לי איזה ויכוח עם בעלי, אני לא כל כך זוכרת באיזה נושא אבל אני זוכרת שנשארתי עצבנית ופגועה למשך כמה שעות. במקום למצוא את הדרך לשפר את המצב, שקעתי יותר ויותר לתוך קורבנות ומסכנות וכעסתי על בעלי שהוא לא בא להציל אותי מהתסבוכת הזו. באותו הזמן הבן הגדול שלנו התחיל להשתולל ולקפוץ על הספה בסלון, ליפול עליי ולצעוק לי לתוך האוזן, בעוד הבת הקטנה מושכת לי את השמלה בלי הרף ודורשת תשומת לב. כל התחושות והרעשים התנקזו לכדי רגע אחד דרמטי בו שחררתי צעקה לאוויר שהופנתה כביכול כלפי הבן הגדול שלי: ״מספיק, מספיק, די! כמה פעמים אפשר לחזור על זה?! לא לקפוץ על הספה! מה אתה לא מבין?״

אחרי הצעקה הזו השתרר שקט כואב בחלל. הבן שלי נפגע ממני, הבת שלי נבהלה, בעלי לא הבין מה קרה ואני נותרתי נבוכה ומאוכזבת מעצמי. את הצעקה שהפניתי כלפי הבן שלי בעצם הפניתי כלפי עצמי. כעסתי על עצמי שאני זו שלא מצליחה להבין שהדרך לפתרון הבעיות שלי לא עוברת בהתקרבנות והתמסכנות. בעצם צעקתי על עצמי על כך שפעם אחר פעם אני אומרת לעצמי שאני צריכה לשנות את דרכיי, אבל לא באמת מצליחה בזה.

אנחנו נמצאים בחודש אלול שהוא חודש של חשבון נפש. לחודש הזה יש אנרגיה מיוחדת מאוד שיכולה לעזור לנו להפיק לקחים מהשנה הקודמת, ובאותה הנשימה לבוא חדשים ונקיים לקראת השנה החדשה. הקטע האחרון בספר ״פתחו שערי הלב״ שמבוסס על דבריו של הרב שלמה קרליבך, הוא קטע שמדבר על העבודה הרוחנית לה כל יהודי נדרש בחודש אלול. הוא נקרא: ״שבים - ואוהבים!״. בקטע הזה מדובר על אחדות אמיתית. אחדות כזו, לדברי הרב קרליבך, מתחילה מהבית, מהקשר של אב ובנו (ובכלל של הורה וילדו). בקטע הזה נכתב שלרוב, הורים צועקים על ילדיהם בגלל הטעויות האישיות שלהם ולא בגלל טעויות ילדיהם.

אני חושבת שבעומק הרצונות של כל אחד מאיתנו בעם ישראל, אנחנו רוצים שינוי, אנחנו רוצים אחדות אבל לא תמיד אנחנו יודעים איך לייצר את האחדות הזו. יש מי שקל לו לקבל ולאהוב את השונה בתור בסופר, אבל מאוד קשה לו לעשות את זה בכביש. יש מי שמדבר בכבוד ונועם לכל אדם שהוא פוגש ברחוב, אבל כשהוא נתקל בפוסט ברשת החברתית שהוא לא מסכים עם דעת היוצר שלו, הוא ישלח בו מילים קשות ופוגעניות מאחורי המסך בלי שום בעייה. הרב קרליבך נותן לנו כלי מאוד פרקטי ויומיומי כדי לנצל את חודש אלול ולהתחיל לייצר את האחדות הזו שאנחנו כל כך רוצים במקום שאולי הכי מאתגר לייצר אותה: בבית. לדבריו, זה בכלל מתחיל בבית הפנימי שלנו.

״אם נטהר את עצמנו, כל שנרצה הוא להתפלל עבור כל העולם״. העבודה הרוחנית שלנו בחודש אלול היא לטהר את עצמנו, להודות בטעויותינו, לבקש להשתפר ולהשתנות, לשוב לעצמנו, למהותנו הטובה והאמיתית. העבודה הזו תאפשר לנו להיות טובים יותר לילדינו, לבני הזוג שלנו, לאחינו בעם שלנו ולעולם כולו. העבודה הזו תזכך אותנו ותאפשר לנו להרגיש באמת כמה זה כואב כשפגעתי בבן שלי, בבעלי או באח שלי מהעם שלי בלי כוונה, כאילו ממש פגעתי בעצמי.

זמן לחיבוק

כשקראתי את הקטע הזה בספר היה לי מאוד עצוב שבגלל הטעויות שלי צעקתי על הבן שלי. הייתי כמו הר-געש שהתלקח והתלבה עוד ועוד עד שהוא התפרץ על מי שהיה הכי פגיע והכי קרוב אליי. ״זה הזמן שלי להטהר״, חשבתי לעצמי. כמובן שאני לא יכולה להיות אמא ורעיה מושלמת, אבל יש לי אחריות כלפי הבית שלי וכלפי העם שלנו שזקוק לעוד טוב ואור. האחריות שלי היא להבין מה אני צריכה, מה היה חסר לי כל כך שגרם להר-הגעש שבתוכי להתפרץ, ואיך אני יכולה לעזור לעצמי ולהשלים את החוסרים והצרכים שלי.

אחרי השקט הכואב ששרר בחדר לאחר הצעקה שלי, לקחתי נשימה עמוקה ורציתי לשוב למהות הטובה שלי, כמו שהדריך הרב קרליבך. תנועת-נפש אחת קטנה בחודש אלול יכולה להיות מה שישנה את כל המציאות של כל השנה שתגיע אחריה. ״עוזיק שלי, סליחה. אני אוהבת אותך. הייתי עצבנית והתפרצתי. אני מבקשת לא לקפוץ על הספה, זה מסוכן.״ חיבקתי את הבן שלי וידעתי שגם אני צריכה חיבוק. אחרי שהילדים נרדמו ניגשתי לבעלי וסיפרתי לו על מה שקשה לי ועל מה שאני צריכה. הודיתי שלפעמים אני לא יודעת לתפוס את הרגע הזה של 'לפני הרתיחה'. ״הלוואי והייתי מצליחה״, אמרתי לו, ״לראות את מד הטמפרטורה של העצבים שלי מתחיל לעלות ולהבין שמשהו חסר לי, שאני לא מאוזנת, שאני צריכה משהו וצריכה לעצור שם. לבדוק איך אני יכולה לספק את החוסר והצורך הזה ולא להגיע לנקודת רתיחה״. אולי זו המשאלה שלי לשנה החדשה. זה מה שאני מבקשת ללמוד ולהשתפר בו. ״בינתיים״, שיתפתי אותו בכנות, ״אני צריכה חיבוק״.

לכבוד השנה החדשה, אני חושבת שכולנו מאוד קרובים לנקודת הרתיחה הזו ועם כמה שאנחנו רוצים שינוי ואחדות בעם שלנו, מבלי להתכוון אנחנו תוססים ורותחים על הסביבה שלנו. זה הזמן שלנו לבקש חיבוק, כל אחד באופן לו הוא זקוק, ממי שיכול לספק לו אותו או אפילו מעצמנו. לא פחות מזה, זה הזמן שלנו להגיד: ״סליחה אם פגעתי״, ולתת חיבוק חם למי שזקוק לו.