מראש השנה לשדה הקרב: המסע המפתיע של הרימון ביהדות

יש משהו סמלי ברימון. אולי זה המתח שבין הקליפה הנוקשה למטמון העדין שבפנים, אולי זה האדום המבריק של הגרעינים שזוהר כמו נטיפי יהלומים. ואולי זה בכלל הטעם העסיסי – המתוק חמצמץ – שאי אפשר לעמוד בפניו. בראש השנה הקרוב, כשהרימון יהיה מונח לפנינו בצלחת הסימנים, רגע לפני שניגש לטעום – אולי כדאי שנעצור ונתבונן על הפרי. מדוע הוא נמצא על שולחן החג? קבלו 5 תשובות מפתיעות:

1. פנימיות עשירה מוסתרת בקליפה

לפי חכמת היהדות, רימון הוא פרי שרומז על כך שיש אוצרות שניתן להשיג רק באמצעות התבוננות עמוקה ורוחנית. בתלמוד מסופר על המורה של רבי מאיר, אלישע בן אבויה, שיום אחד החליט להפסיק לשמור מצוות. כל התלמידים שלו הפסיקו ללמוד ממנו, מלבד רבי מאיר שהמשיך לעקוב אחריו ולשמוע ממנו דברי תורה. על כך התלמוד אומר: "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". המסר העמוק כאן הוא שהרימון מייצג את היכולת שלנו לראות מעבר לקליפות החיצוניות ולהתמקד בפנימיות, במעלות האמיתיות ובטוב שקיים באדם למרות כל המורכבות שלו. זו תזכורת חשובה שלפעמים, גם אם אנחנו לא מעריכים איזושהי תכונה או דרך חיים של אדם מסויים – אם רק נעיז לקלף את הקליפה נגלה שגם ממנו יש לנו הרבה מה ללמוד.

2. הפרס על מעשה טוב הוא עוד הזדמנות למעשה טוב

הרימון, עם מאות גרעיניו, הפך במרוצת השנים לסמל למצוות. בראש השנה נהוג לברך על הרימון ״שירבו זכויותינו כרימון״. מעשים טובים ומצוות, לפי חכמת היהדות, הם זכות. כשם שהגרעינים ממלאים את הרימון באופן צפוף, והטעם המתוק של גרעין אחד מפתה אותנו לחלץ ולטעום גרעין אחר - כך גם המעשים הטובים מצטרפים יחד, והתחושה המתוקה שהם נותנים לנו מעוררת בנו חשק לעוד.

3. סמל ליופי נכסף

 אחד החכמים המוכרים בתלמוד, רבי יוחנן, היה ידוע בתור אדם יפה תואר במיוחד. כשהתלמוד מתאר את יופיו של רבי יוחנן, הוא משתמש בדימוי מרהיב: "הרוצה לראות יופיו של רבי יוחנן יביא כוס של כסף צרוף וימלא אותה גרעינים של רימון אדום וישים זר ורדים אדומים על פיו, ויניח אותה בין חמה לצל, ואותו זוהר מעין יופיו של רבי יוחנן הוא". גם מעילו של הכהן הגדול במקדש עוטר בצורת רימונים קטנים, סמל לפאר ולהדר. בשיר השירים, המשורר מתאר את היופי של אהובתו: ״כפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ״. יש משהו מעניין בכך שגרעיני הרימון, שנדרש כל כך הרבה עבודה ומאמץ (יחסית לפירות אחרים) כדי להוציא מהקליפה, הם סימן ליופי. אולי זה נועד לרמוז לנו, שהרמה הכי גבוהה של יופי שניתן להיחשף אליו הוא יופי שנחצב בהשקעה ובעבודה ארוכה. רק כשאנחנו מכירים אדם לעומק ובצורה הקרובה ביותר, רק אז באמת מתגלה לנו מלוא היופי שנובע ממנו – כשהזוהר הפנימי שלו מתמזג עם צורתו החיצונית.

4. אחד משבעת המינים

הרימון נמנה עם שבעת המינים – הפירות והתבואה שהובטחו לארץ ישראל ומסמלים את שפע הארץ וייחודה. בכך הרימון מסמל לא רק את השפע הגשמי, אלא גם את הקשר העמוק בין העם לאדמתו. גם לאכול תפוח ועגבנייה זה מאוד בריא וטעים – אבל מבחינה רוחנית זה לא אותו דבר. בכל פעם שאנחנו אוכלים משבעת המינים, אנחנו אוכלים פירות שכבר אלפי שנים גדלים בארץ ישראל. בכך שאנחנו אוכלים את אותם פירות שהאבות והאמהות שלנו אכלו, בכך שאנחנו זוכרים אותם ומתחברים למסעם – אנחנו בעצם ממשיכים את הדרך שלהם אל העתיד הנצחי. ככה, מדור לדור, הלפיד מועבר הלאה ומאיר את החשיכה.

5. רימון במלחמה

השנה, אי אפשר להתעלם מהאסוציאציה המודרנית של רימון - ״רימון רסס״ המשמש במלחמה. כנראה שהשם נקרא כך מכיוון שבשעה שרימון מתפוצץ הוא מפזר רסיסים רבים - כמו גרעיני רימון. לרבים מאיתנו הדיסוננס שבין המציאות האזרחית, בה אנחנו יושבים סביב שולחן החג ומתענגים על הרימון, למציאות הקרבית, שבה חיילנו כורעים בדריכות על האדמה עם שכפ״ץ וקסדה, הוא בלתי נסבל. אך אולי יש גם מסר של סולידריות ותקווה בניגוד הזה – אולי גם אנחנו בשדה קרב, שונה באופיו, של קידוש החיים כנגד הניסיון של אויבנו להשחיר אותנו בייאוש ובמוות. בכך שאנחנו יושבים בחג, מתחזקים יחד, מסרבים לתת לרשע לנצח - אנחנו מפזרים סביבנו גרעינים של טעם מתוק, של חוסן ועוצמה.   

הרימון, שבתחילה נראה כעוד פרי מתוק לחג, מתגלה כסמל עשיר ועמוק. הוא מייצג פנימיות עשירה, מעשים טובים, יופי נשגב, חיבור לארץ ישראל, ואפילו את המתח שבין החיים למוות. עכשיו, כשנברך עליו בראש השנה הקרוב, נוכל להתבונן מעבר לטעם ולמראה ולהתחבר דרכו לחיים מלאים ומשמעותיים, לחיבור שבין פנימיות וחיצוניות, ולכוח של המורשת שלנו להאיר את חיינו משנה לשנה.