מה מביא מילואימניקים שכבר שירתו מאות ימים השנה, להתייצב מיידית שוב לצו 8?
לנדסברג מסביר מה מניע אותו: "שני דורות מעלינו לא חלמו שיום יבוא והם יוכלו להגן על אחיהם. אחרי שנה קשה, הגיעה העת להחזיר את הכבוד לעם ישראל". מה שמניע אותו הוא העובדה שהוא רואה את עצמו כחלק מסיפור גדול יותר
- אליהו לוי
-
אא
רבים מאזרחי ישראל נקראו השבוע לסבב מילואים נוסף, לקראת תמרון קרקעי אפשרי ללבנון, תמרון שעלול להיות קשה ומדמם הרבה יותר משל הדרום. אנשים שעשו את מרבית השנה בין חורבות עזה, רחוקים מהמשפחה, משאירים מאחור אישה וילדים ועבודה, מוזמנים להתייצב שוב לקראת הלא נודע. והם אורזים מעט מטלטלים, ומתייצבים. עוזבים את הכל עם תחילת השנה, בערב החג, והולכים לשרת.
מדוע? מה מביא אדם להקריב כל כך הרבה? מהו הכוח המניע אנשים כה רבים להתייצב שוב ושוב ללא היסוס? השבוע נתקלתי בפוסט של אדם שאיני מכיר, בחור בשם אברהם לנדסברג, שמספר כי הוקפץ שוב, בפעם השלישית השנה. אשתו ילדה לפני שבועיים את בנו הבכור, ועוד שבועיים מחכה להם "פדיון הבן", כשכמובן החגים ברקע. "זכות היא לי" הוא כותב. לא רק אינו מתלונן, אלא שהוא רואה בכך זכות: "בגאווה, הנני!" הוא חותם את הפוסט. מהיכן נובעת מסירות זו?
לנדסברג מסביר מה מניע אותו: "שני דורות מעלינו לא חלמו שיום יבוא והם יוכלו להגן על אחיהם. אחרי שנה קשה, הגיעה העת להחזיר את הכבוד לעם ישראל". מה שמניע אותו הוא העובדה שהוא רואה את עצמו כחלק מסיפור גדול יותר, הן בממד הזמן והן בממד המקום. הוא מרגיש את הקשר הבין-דורי, הוא רואה את עצמו כחלק ממשפחה גדולה, מעם שלם. מצד אחד, הוא מזכיר את הדורות הקודמים, ומצד שני הוא מזכיר את קשר האחווה, את המוטיבציה להגן על האחים שלו ולהחזיר את הכבוד לעם כולו.
עם אינו משהו שמתקיים רק בכאן ועכשיו. עם הוא סיפור שעובר מדור לדור ומקיף קבוצה שלמה. מה שמביא אנשים להיות מוכנים לעזוב את החיים הפרטיים שלהם, המשפחה, הקריירה וכל שאר החלומות האישיים, ולהיות נכונים אף להקריב את חייהם הוא העובדה שהם חווים את הקיום שלהם כחלק מפסיפס גדול יותר. הסיפור של העם והמדינה גדול מהסיפור של היחיד.
מה שחשוב בהקשר זה הוא שההקרבה של היחיד למען הסיפור הגדול אינה רק למען שקט מקומי בכאן ועכשיו. לא מדובר רק ברצון קולקטיבי להמשיך לחיות את החיים כרגיל בלי שיפלו עלינו טילים. מדובר באחריות כלפי הדורות הקודמים ואחריות כלפי הדורות שיבואו. כלומר, לעיתים מדובר בהקרבה של דור, שמוכן שיהיה קשה עכשיו כדי שיהיה יותר טוב אחר כך, בדור של הילדים או הנכדים.
ואכן, הסיפור הציוני כולו הוא סיפור כזה. האם הדורות הראשונים שבאו לכאן ולחמו על הארץ עשו זאת רק למען טובת הדור שלהם? אם הם רצו חיים טובים, היה להם קל הרבה יותר להגר למערב. הם לחמו ועמלו מתוך תחושת חובה לדורות הקודמים ומתוך אחריות לדורות שיבואו.
אחריות בין דורית זו היא עיקר הקושי במלחמה. פעמים רבות, אנו עלולים להתפתות להעדיף את השקט המקומי על פני הדאגה לדורות הבאים. השבוע שמעתי את שר החוץ של בריטניה מכריז כי הוא רוצה "שההפצצות ישראל בלבנון יפסקו עכשיו, הרקטות של חיזבאללה יפסקו עכשיו, התושבים בצפון יחזרו עכשיו" וכו'. מנהיגים לא אוהבים בלגן במשמרת שלהם. האם זה משרת את האינטרס ארוך הטווח של בריטניה להפסיק את המלחמה עכשיו? לא בטוח. אולם, אחת הבעיות הגדולות של שיטת הבחירות שלנו, שמתעדפת כהונות קצרות, הוא שמנהיגים דואגים אך ורק למה שקורא במשמרת שלהם. למעשה, אנו מוצאים זאת לא רק בשיטת המשטר שלנו, אלא גם בעבר. כישעיהו הנביא מודיע לחזקיה המלך שירושלים עתידה להיחרב, חזקיה מגיב: " טוֹב דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ [...] כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי". כלומר, הוא שם את הפוקוס על כך שהדברים לא יקרו בימיו.
אך לא רק למנהיגים קשה להחזיק באחריות זו. מנהיגים, אחרי הכל, משקפים את הרצון של ציבור הבוחרים שלהם. הנטייה להעדיף את השקט המקומי היא נטייה אנושית מובנית. התודעה של קשר בין דורי היא דבר מובן מאליו. היא דבר שמתכונן על ידי חינוך ופיתוח זהות לאומית. בסקר שנערך לא מזמן בארה"ב עלה כי במקרה של מלחמה שתאיים על המדינה, רק שליש מהצעירים יהיו נכונים להתגייס ולהילחם למען אמריקה. התודעה הלאומית במערב חלשה כיום מאד, כאשר אנשים דואגים הרבה יותר על טובתם הפרטית, האינדיבידואלית. על רקע זה, ישראל היא מדינה יוצאת דופן במערב. התודעה הלאומית חזקה מאד, והנכונות של אנשים לצאת ולהילחם למען העם והמדינה שלהם מרשימה בהחלט.
כולנו חלק מסיפור גדול יותר
מה מקורה של תודעה זו? פרשת השבוע שנקרא השבוע בבית הכנסת, פרשת ניצבים, מתארת את אחד הרגעים המכוננים הראשונים של התודעה הלאומית של עם ישראל, והיא מדגישה בדיוק את מה שאני מדבר עליו כעת: פיתוח תודעת הקשר הבין דורי, התודעה שאנו חלק מסיפור גדול, שכולל לא רק את השכונה הקטנה שלנו אלא את העם כולו, את הדורות הקודמים ואת הדורות שיבואו.
בתחילת הפרשה פונה משה אל העם ואומר להם:
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. יא לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.
מעמד הברית שישראל ניצבים לפניו הוא רגע הכינון של העם. זהו הרגע שבו הם הופכים להיות קשורים זה במחויבות של "עם" – "למען הקים אותך היום לו לעם". ומי שנכנס לברית זו הם: "כולכם". כולם, כל חלקי העם, מהראשים והזקנים ועד חוטבי העצים ושואבי המים. זהו רגע מכונן, שבו אין מגזרים, אין עמדות פוליטיות, אין מעמדות כלכליים – כולם נכנסים בברית בשווה. וברגע זה מופיע גם הקשר אל האבות, אברהם יצחק ויעקב.
אולם, בכך לא מסתיים הסיפור. התורה ממשיכה ואומרת כי הברית אינה רק אם אלו שעומדים כאן היום אלא גם עם הדורות הבאים:
וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.
ומסביר פרשן התורה רש"י, כי אלו שאיננו פה עמנו היום הם: "דורות העתידים להיות". הברית הלאומית נכרתת לא רק עם אלו שחיים היום, אלא גם עם הדורות הבאים.
וברית זו, תודעה זו, היא שמופיעה גם היום, כאשר ישראלים מקבלים את צו הגיוס השלישי או הרביעי שלהם השנה, ומתייצבים מיד. אומרים: "הנני, בגאווה", כמו אותו אבא צעיר, שרק לפני כמה ימים נולד בנו הבכור. זו התודעה, זו הרוח, זוהי תמצית האחריות הבין-דורית.