גם בני זוג צריכים ללמד זה את זה לשחק מחבואים

בעלי ואני הכרנו אחרי לא מעט שנות רווקות מאתגרות. הוא היה בן 33, אני בת 31, שנינו סיימנו לא מזמן מערכת יחסים ארוכה שהיה נראה שתוביל לחתונה אבל היא הסתיימה, ככל הנראה, כדי שנוכל להכיר זה את זו ולהתחתן. למרות גילנו ונסיון חיינו, למרות שהיה לרשותנו לא מעט זמן ללמוד על עצמנו, על החיים ועל זוגיות, כשהכרנו ומהר מאוד ״נחתנו״ לתוך חיי משפחה וגידול ילדים, גילינו שחסרים לנו כלים כדי להיות זוג מוצלח וטוב.

בעבר זה יכול היה להיות מאוד מביך עבורי להודות בזה: ״חסרים לנו כלים. אנחנו לא באמת יודעים איך להיות זוג טוב״, אבל בשלב מסוים בדרכנו המשותפת, שמענו יחד שיעור על זוגיות, ובשיעור המרצה נירמל לכל הזוגות באשר הם (גם לאלו שנשואים שנים רבות וארוכות) שלכולנו חסרים כלים כדי להיות זוג מוצלח וכולנו צריכים לרכוש אותם ולהתחדש בלמידה ותרגול שלהם בחיי הנישואים בכל פעם מחדש, אם אנחנו רוצים זוגיות שמחה ובריאה.

באותו השיעור (ותסלחו לי שאני לא זוכרת מי היה זה שמסר אותו) נלמדו מספר הדרכות של הרמב״ם לנישואים מוצלחים. בשלב הראשון נאמר שיש הבדל בין ההדרכה שהאישה קיבלה לבין זו שהגבר קיבל. כלומר, ״לפני הכל״, אמר המרצה ״תתחילו מנקודת ההנחה שאתם שונים. שכדי לאפשר זוגיות מוצלחת בינכם, כל אחד מכם צריך להתנהל בצורה קצת שונה וגם להכיר בשוני בינכם ולכבד אותו. את זה לא הוא, הוא זה לא את״. זה יכול להשמע כמו: ״נו, מה החידוש הגדול?״ אבל הרבה מאיתנו שוכחים את זה ברגעי האמת. ומשיחות שלי עם חברות נשואות, וגם מנסיוני האישי, רוב האכזבות והמריבות בזוגיות נובעים מאי-ההבנה שלנו בהבדלים המהותיים ביננו ומהציפייה שלנו שבן הזוג שלנו יהיה כמונו.

זה מזכיר לי סיפור. לפעמים בימי שבת הילדים של השכנים מגיעים אלינו לשחק עם הילדים שלנו. הילדים של השכנים הרבה יותר גדולים משני ילדיי אבל הם מאוד אוהבים לשחק ביחד ומבחינתם, כאילו לא קיים פער גילאים בכלל. הגדולה שבחבורה, בת השמונה, נכנסה לביתנו והכריזה: ״נשחק במחבואים! עוז אתה הסופר!״ ומיד רצה להתחבא עם כל אחיה (ובת השנה וחצי שלי רצה אחריהם בשובבות מבלי להבין את מטרת המשחק). עוז שלי הוא בן שלוש וקצת... הוא הבין שמצופה ממנו משהו אבל לא לגמרי הבין מה והתחיל גם הוא לרוץ אחרי כל החבורה השובבה ברחבי הבית. מנהיגת החבורה הייתה צריכה לעצור את המשחק ולהסביר לו שהוא צריך לעמוד ליד המקרר, לעצום עיניים ולספור עד 20, רק ש…עוז לא יודע לספור עד 20. בסופו של דבר, הצטרפתי למשחק ועזרתי לעוז לספור ולחפש את המשתתפים, ומצאתי את עצמי בתפקיד ה״סופרת״ בכל התורות הבאים.

הסיפור הזה מתנגן לי בראש בכל פעם שאני מתאכזבת שבעלי לא ״משחק״ לפי חוקי ה״משחק״ שאני קבעתי או שאני בחרתי ״לשחק״ בו. אמנם לא קיים ביננו פער גילאים של חמש שנים לטובתי, אבל לפי דברי הרמב״ם והדרכתו השונה לגבר ולאישה, קיים ביננו פער ושוני בתפיסת המציאות. כל עוד נזכור את זה, נוכל לתאם ציפיות ביננו בצורה טובה יותר, ולהסביר זה לזה את ״חוקי המשחק״ שאנחנו מצפים ומקווים שהשני יתנהל על פיהם.

לעדכן בציפיות

נכון, החיים שלנו הם לא משחק מחבואים שצד אחד קובע את החוקים שלו. עדיין, הדוגמה הזו מזכירה לי לפעמים לצחוק על עצמי קצת כשאני נפגעת מבעלי, כי ציפיתי ממנו למשהו שהוא בכלל לא היה מודע אליו. למשל, בימים הטרופים האלה, כתושבי הצפון שחיים בצלה של מלחמה, הפגזות, אזעקות ואי-וודאות, עבר עלינו שבוע מאתגר שבו הילדים היו ללא מסגרות ולי היה מאוד קשה לתמרן בין הבית, הילדים, העבודה והשפיות שלי. הזוגיות לגמרי נדחקה לפינה, בקושי הספקתי להחליף מילה או שניים עם בעלי, ובכל זאת, הייתה לי ציפיה ממנו שיגיע בכל יום כמה שיותר מהר מהעבודה ו״יציל״ אותי מהטירוף שעובר עליי.

בהדרכתו של הרמב״ם לאישה הוא אומר: ״שתהא מכבדת את בעלה ביותר מִדַי״ כלומר, שתכבד את בעלה יותר מהכבוד שהיא זקוקה לו ושנראה לה שיספיק לו, כי במבנה הנפש שלו יש צורך פנימי אמיתי לכבוד. באופן מעשי, זה יכול להתבטא בפעולות קטנות שגורמות לבעלי להרגיש חשוב ושאני ״עוצרת את העולם״ לרגע כשהוא מגיע הביתה. פעם הדרכות כאלה היו מקוממות אותי והייתי חושבת לעצמי: ״נו מה, מבקשים ממני להיות האישה הקטנה בבית?״ והן גם לא תמיד פשוטות ליישום עבורי, כשכל מה שאני צריכה כשהוא מגיע הביתה זה שהוא ״יוריד״ לי את הילדים מהראש ויתן לי קצת אוויר לנשימה. אבל לשמחתי גיליתי שדווקא כשאני מצליחה לעצור מעיסוקיי ולקבל אותו בחיוך כשהוא נכנס הביתה מהעבודה, כשאני מאפשרת לו לשתות משהו ולהתכונן ל״משמרת השנייה״ שמחכה לו בבית במשך כמה דקות (רק כמה דקות, זה באמת מה שאני מצליחה לתת בימים האלו), האווירה בבית הרבה יותר נעימה, ובעלי פנוי הרבה יותר להיות עם הילדים ולהעניק לי את הזמן שאני צריכה.

לעומת זאת, הרמב״ם מדריך את הגבר שיהיה: ״מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו.״ כלומר, שיאהב וידאג לה כמו שהוא אוהב ודואג לעצמו, אבל שיכבד אותה יותר מהכבוד שהוא רוכש כלפי עצמו. אם הוא חושב שמספיק לקנות חולצה אחת לבנה מכופתרת לכל החגים שיגיעו בחמשת השנים הקרובות, שידע שהיא זקוקה לשני בגדים חדשים ויפים לכל חג לפחות.

כמובן שיש עוד המון הדרכה ופרקטיקה מאחורי דברי הרמב״ם וזה מצריך לימוד מעמיק יותר. אבל הנקודה החשובה שלמדתי אחרי לא מעט אכזבות שנבעו מ״קצרים בתקשורת״ היא לזכור שאנחנו שונים, ששנינו זקוקים שיעריכו ויכבדו אותנו באופן שונה, ושכדי להצליח במשימת הזוגיות הזו, עלינו ללמד זה את זו איך ״לשחק מחבואים״, בתקווה שנצליח למצוא זה את זו בצורה טובה יותר ?