האם אנחנו יכולים להפוך את החיים שלנו לשירת ניצחון?
אפילו שהמסע ארוך, מייגע ומאתגר, אפילו שהדרך מתארכת, זה לא מעיד עליי שאני כישלון. למרות הכל יש תקווה, ובסוף – מגיעים אל היעד
- ענבר כספי
-
אא
בערך לפני שמונה שנים, שמעתי הסבר שלפיו פרשות השבוע בחמישה חומשי תורה חושפות בפנינו למעשה כוחות ומסעות נפש שאנחנו עוברים בחיינו ואת הדרך להתמודד איתם בשמחה והצלחה. בתור מי שאוהבת סיפורים, משלים ודימויים, מצאתי את עצמי נסחפת אחרי הקריאה של פרשות השבוע למרות שלא ממש הבנתי אותן. התחלתי לחפש מה יכולה לספר ולסמל עבורי כל דמות בתורה. מיהו המשה רבנו שבתוכי ואיך אני יכולה לעורר אותו כדי להוציא את עצמי מהמצרים הפרטיים שלי. איך נשמע ונראה ה-פרעה שבתוכי שמאיים להשאיר אותי כעבד בממלכתו. איך אני יכולה להעיז ולצאת למסעות מחוץ לאיזורי הנוחות שלי כמו אברהם אבינו. איך אוכל לזכות לזיווג הגון במהרה כמו יצחק ורבקה.
ככל שקראתי, למדתי והעמקתי יותר בפרשות השבוע, התחברתי אליהן יותר וגם לעצמי. מצאתי את עצמי שם בין השורות, הרגשתי שהן מנרמלות עבורי הרבה קשיים, אתגרים וכשלונות שאני חווה ונותנות לי תקווה שכל זה אינו לחינם ותמיד מחכה לי לפניי עתיד טוב יותר וגם לעם שלי. בנוסף, הרגשתי שאני ממש מקבלת כלים פרקטיים איך להתמודד עם החיים על כל פרטיהם, הגדולים והקטנים.
התובנות האלו הסעירו אותי במיוחד ובתור מי שאוהבת לכתוב ולשתף בכל דבר חדש שהיא לומדת ובמיוחד אם הוא מצליח לשנות את חייה לטובה, התחלתי לכתוב בכל שבוע פוסט בפייסבוק על פרשת השבוע ועל המפגש שלה עם חיי האישיים. פעם אחת הצלחתי לחבר בין סיפור יציאת מצרים לבין מסע חיפוש ומציאת הזוגיות שלי, בפעם אחרת חיברתי בין הרצון שלי להיות משפיעה ומוכרת והקנאה שלי באלו שעשו את זה לפניי, לבין סיפורו של קורח שהיה עשיר כקורח אבל זה לא הספיק לו, וכן הלאה. בכל פעם היה שיתוף אישי ששילב אתגר מסוים מחיי האישיים, אירוע מהפרשה ותובנה שמצליחה לחבר את הכל ביחד וגם לתת כלי מעשי איך אפשר להתמודד ולצלוח את אותם המצבים.
במשך השנים הפוסט השבועי בפייסבוק הפך לסרטון שבועי שקראתי לו ״דייט עם הפרשה״ ובו אני משתדלת בכל פעם להמחיש רגעים שונים מחיינו, אתגרים שרובנו או חלקנו מתמודדים איתם, בשילוב תובנות ועצות מפרשת השבוע הנוכחית. לשמחתי הרבה, האהבה שלי לפרשת השבוע התפשטה דרך הפוסטים והסרטונים ברשתות החברתיות לאנשים נוספים מכל המגזרים, והרבה מהם מחכים בכל שבוע למסר החדש שיצא וגם משתפים אותי עד כמה הוא נותן להם כוחות, שמחה והדרכה איך להתמודד עם אירועי היומיום, במיוחד במציאות הלא פשוטה של ימינו.
בפרשת השבוע, פרשת ניצבים-וילך התורה שלנו ממשילה את עצמה לשירה: ״ועתה, כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם״. בספרו של אהרן דרמון ״עץ החיים הטובים״ מסביר המחבר ששירה כוללת בתוכה מטאפורות, דימויים ומשלים והיא גם אמצעי לחיבור האדם הקורא אתה דרך הרגש. כלומר, כשהתורה מכנה את עצמה ״שירה״ היא כמו אומרת לנו: ״בואו נתחבר. אני לא רק ספר של חוקים יבשים. אני הרבה יותר מזה! אני מזמינה אתכם לחפש בתוכי את כוונת המשורר, את המסר הנסתר והעמוק יותר, את הנמשל, את הפרשנות ובעיקר, אני מזמינה אתכם לחפש ולמצוא בתוכי את עצמכם״. אבל הפסוק הזה בפרשת השבוע מבקש מאיתנו משהו נוסף: ״כתבו לכם את השירה הזו.״ כלומר, אל תסתפקו רק בחיפוש המשמעות הנסתרת, אלא תמשיכו את השירה. תהיו הכותבים שלה בעצמכם.
החיים כשירה
כשהתחלתי לחפש באופן יצירתי את אותן דמויות ואירועים בתורה בתוך מסע חיי ובתוך הנפש שלי, במקביל ללימוד שלי על פרשות השבוע כדי שאוכל להבין אותן טוב יותר, שמתי לב שאני מתחילה להתייחס גם לחיים שלי כמשל, כשירה. כשהייתי מלמדת בקורסי הכשרת מדריכי-כושר, הייתי מדמיינת איך כל אחד מהתלמידים שלי גם הוא כוח בנפש שלי, ומיד זה גרם לי לאהוב ולכבד את כולם, גם את אלה שהיה לי יותר קשה להכשיר ולהתחבר אליהם. כשתלמיד הפריע לי באופן עקבי לאורך כל השיעור, הייתי תוהה ביני לבין עצמי איזה כוח בנפש שלי לא מאוזן ולא מצליח לשבת בשקט (ובאותה הנשימה, הייתי גם מבקשת מאותו תלמיד לשבת בשקט ולא להפריע למהלך השיעור). כשקינאתי כל כך באיזו מוזיקאית שעקבתי אחריה באינסטגרם שהיא מגשימה את עצמה בתחום הזה, פשפשתי בתוכי וגיליתי שהנפש שלי מתגעגעת לבמה.
כחלק מהמסע הזה של חיפוש הנמשלים בחיי, ומתוך הבנה שגם לי יש תפקיד חשוב בתור זו שממשיכה לכתוב את השירה של חייה, התחלתי לקחת יותר אחריות על חיי ולנתב אותם לכיוונים טובים. לסגור את המופע הזה שאני חולמת להעלות כבר תקופה, להתנצל בפני מי שדיברתי אליו לא יפה, לספק מענה ראוי לנפשי הלא שקטה, ועוד. מה שאיפשר לי לפעול ולהתקדם באופן חיובי בחיי, היה דווקא ההבנה הזו שבדיוק כמו התורה, גם הנפש שלי עוברת מסעות של תוהו ובוהו, של ירידה למצרים, של זעקה עמוקה מהלב להגאל ולצאת ממצרים, של מסע ארוך במדבר ובסופו של דבר של גאולה, כניסה לארץ ישראל. בכל פעם שהיה לי קשה (וגם כיום) הזכרתי לעצמי שבסוף נכנסים לארץ ישראל. אפילו שהמסע ארוך, מייגע ומאתגר, אפילו שהדרך מתארכת, זה לא מעיד עליי שאני כישלון. למרות הכל יש תקווה, ובסוף – מגיעים אל היעד. ההתמודדות עם הקושי תשתלם והתוצאה הרצויה תגיע. הדבר החשוב ביותר הוא להמשיך ללכת.
הבשורה הזו של התורה היא בשורה אישית וכללית עבורנו. אנחנו מתבקשים כפרט וכעם לחפש את הנמשלים למשלים שאנו פוגשים בתורה ובחיים שלנו ומה הם באים להגיד לנו, להתהלך עם התודעה שמסעות, משברים ואתגרים הם חלק נחוץ ובלתי-נפרד מהדרך שלנו, שבסופה יש הבטחה: תגיע גאולה, יבוא הניצחון, תהיה שמחה גדולה. עם התודעה הזו אנחנו מתבקשים לשאול את עצמנו: ״מה אני יכולה לעשות היום כדי להתקדם עוד צעד לעבר היעד הגדול של המסע?״ ולהמשיך בעקביות, בנחישות ועקשנות לכתוב את שירת-חיינו, שבקרוב, אמן, תהפוך לשיר ניצחון.