האויב שזלזלנו בו היכה בנו, האויב שפחדנו ממנו קורס בפנינו: מה קורה כאן?

מאז צאת השבת אתמול בערב, כאשר התבשרנו בחיסולו של צורר ישראל, חסן נסראללה, אני מתהלך מעט סהרורי. איני מצליח להכיל את מה שהתרחש כאן בשבועיים האחרונים. הכל מרגיש קצת "To good to be true" – טוב מידי מלהיות אמיתי.

התרגלתי, כמו כולנו, לתחושת מועקה, שהפכה כבר שקופה. השנה המייסרת שעברה עלינו התחילה עם אסון שאף אחד מאיתנו לא דמיין שאפשרי בכלל. פתאום, קיומה של ישראל היה נראה כתלוי על בלימה. בשנה זו, הדכדוך ליווה אותנו כבן-בית מוכר, שהולך לישון לצידנו ומתעורר לפנינו בבוקר. הקפה של הבוקר נמהל בעצב המר של "הותר לפרסום" ומבלי משים, המתח והעצבות הפכו לשגרה, עם תחושה שאנו שקועים במלחמה שאין לה קץ.

מתחילת המלחמה, ממש מאז ה-8 לאוקטובר, התחלנו כבר לשמוע את הלחישות של "יודעי דבר", שאומרים כי מה שקורה בדרום הוא "בוטנים" לעומת מה שמחכה לנו בצפון. בקולות מהוסים, הם סיפרו מידע פנימי על הכוחות המבהילים של חיזבאללה, שעולים עשרת מונים על הציוד המוגבל של חמאס, על כוח האדם שלו ועל רמת התחכום והארגון שלו. מכר בעמדה בכירה בצבא הסתובב אחוז פאתוס נבואי ודיבר על מלחמה שבה יהיו "עשרות אלפי הרוגים אם לא למעלה מכך". לא יהיה מנוס ממערכה בצפון, הוא אמר, ועלינו להתכונן לגרוע מכל.

וכך עברה עלינו השנה. נאחזנו באופטימיות. תמכנו ועודדנו את חיילנו. האמנו שבסופו של יום נתגבר וננצח. אבל התחושות היו קשות.

ופתאום, לפני כשבועיים, פיצוצים קטנים של מכשירי זימונית בביירות. צהלנו. שיבחנו את התחכום של כוחות הביטחון שלנו. אבל עדיין, נותר בלב חשש כבד. האם כעת תתפרץ עלינו המערכה בצפון? האם הגיעה כעת שעת "גוג ומגוג"? אך גל תקיפות ועוד גל תקיפות. חיסול אחר חיסול. ותוך שבועיים, כל צמרת חיזבאללה הופכת לעפר ואפר, מחסני הנשק שלהם מספקים מופעי פירוטכניקה מבהילים לכל המזרח התיכון, ופתאום – נסראללה עצמו מחוסל.

הלב עדיין מסרב להאמין אבל כל הסימנים מראים שהראש של המפלצת האיומה מצפון נחתך ומה שנותר עתה הוא גושי בשר מעלי צחנה, מצבורי נשק ולוחמים חסרי הנהגה, שמסתובבים סהרוריים ולא יודעים כיצד להמשיך.

מדהים. אי אפשר להכיל את האירוע הזה. אני חוזר אל התנ"ך באופן אינסטינקטיבי כמעט, כי פשוט איני מוצא את המילים להכיל את המבוכה, הבלבול הרגשי, התחושה שקורה משהו הרבה יותר גדול מאתנו, הרבה יותר גדול משאנו מסוגלים לשלוט בו או להכיל אותו.

אירועי הימים אלה מזכירים לי את מילות הנחמה בספר ישעיהו: "אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ". ישעיהו מרבה לתאר את הבלבול הרגשי של עם ישראל לאור הישועה שלהם. במקום אחר הוא מתאר למשל את המהפך מתחושות של "אישה עזובה ועצובת רוח" – אלמנה בודדה וגלמודה שלאף אחד לא אכפת ממנה, לכלה בחופתה, ביום החג שלה, שכולם מכרכרים סביבה ודואגים לכל צרכיה. אולם המילים הללו "ונהרת ופחד ורחב לבבך" – לוכדים בדיוק את הרגשות שמפעמות בנו כעת. נהרה, מצד אחד, איזו התרחבות, הארה, רווחה, אך כזו שמביאה לפחד, פחד טוב, פחד מהלב המסרב להאמין שאכן כל זה קורה, פחד מההתרחבות הפתאומית של הלב.

תלויים ועומדים

כיצד אפשר להתמודד עם התנודתיות הזו? בתחילת השנה, האויב שזלזלנו בו, שבזנו לו והתפארנו עליו, שם ללעג וקלס את כל היכולות המתוחכמות שלנו, פרץ את כל החומות וההגנות שלנו והשפיל אותנו לעפר. מדינת ישראל נעלמה למשך כמה שעות על כל צבאה המפואר. ועתה, בסופה של אותה שנה, האויב שכה חששנו מפניו, נמוג כמו שעווה בפני האש, מתפורר כמגדל קלפים. זוהי סחררה רגשית שמלמדת את כולנו שיעור חשוב בענווה ואכן זורקת אותנו חזרה אל הנבואות הגדולות של נביאי ישראל. איני מוצא דרך אחרת להכיל את האירועים שעוברים עלינו.

אנו עומדים כעת בפתחה של שנה חדשה. חכמינו מתארים את ראש השנה כיום שבו כולנו "תלוים ועומדים" – שנה מלאה ניצבת לפתחינו, ואיננו יודעים איך היא תראה. אנו נמשלים לאדם שיש לו תיק פתוח בבית המשפט, תיק תלוי ועומד, שהכל יכול לקרות, הכל יכול להתהפך.

לפי חכמינו, ראש השנה הוא יום דין, יום שבו נחתכים גורלות האדם והעולם. בתפילת מוסף של ראש השנה אנו אומרים:

וְעַל הַמְּדִינות בּו יֵאָמֵר אֵיזו לַחֶרֶב, וְאֵיזו לַשָּׁלום, אֵיזו לָרָעָב, וְאֵיזו לָשּבַע, וּבְרִיּות בּו יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת. מִי לא נִפְקַד כְּהַיּום הַזֶּה. כִּי זֵכֶר כָּל הַיְצוּר לְפָנֶיךָ בָּא. מַעֲשֵׂה אִישׁ וּפְקֻדָּתו וַעֲלִילות מִצְעֲדֵי גָבֶר. מַחְשְׁבות אָדָם וְתַחְבּוּלותָיו וְיִצְרֵי מַעַלְלֵי אִישׁ.

תחילת שנה היא זמן שבו הכל פתוח עדיין, הכל יכול להשתנות. שנה חדשה – חשבון חדש. ומסיבה זו, התפילה ממשיכה ואומרת: " אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלּא יִשְׁכָּחֶךָּ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֶּץ בָּךְ, כִּי דורְשֶׁיךָ לְעולָם לא יִכָּשֵׁלוּ, וְלא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוסִים בָּךְ." ראש השנה הוא גם הזמן לנצל את ההזדמנות, לפעול לקראת תיקון דרכינו, הן במישור הפרטי והן במישור הלאומי והעולמי.

במוצאי שבת פרסם ג'ראד קושניר, חתנו של הנשיא טראמפ פוסט שמביע את התדהמה שלו ממה שקורה כעת בלבנון. "בילתי שעות אין ספור בלמידה של יכולות חיזבאללה", הוא כותב, "ולא היה מומחה אחד שהיה מאמין שמה שישראל עשתה בשבועיים האחרונים אפשרי". הוא מתאר את ההזדמנות ההיסטורית שנוצרה כאן עם החלשת ציר הרשע האיראני וחותם במילים: "רגעים כאלה מגיעים פעם בדור, אם הם בכלל מגיעים. היכולת לעצב מחדש עכשיו את המזרח התיכון היא בלתי מוגבלת. אל תבזבזו את הרגע הזה".

בראש השנה הנוכחי, כך זה מרגיש, אנו "תלוים ועומדים" עוד יותר מכל שנה. התחושה היא שהכל יכול להשתנות, וניתן שוב לחלום על עתיד טוב יותר, מאושר יותר, של שלום ושגשוג ללא מלחמה והרג. וכאן אני חוזר שוב לאותה נבואה של ישעיהו שבה פתחתי: "לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה". במהרה בימינו אמן.