את השנה הזו לא נוכל לשכוח, אבל לא הכל אנחנו באמת רוצים לזכור

"הָעוֹלָם מָלֵא זְכִירָה וְשִכְחָה

כְּמוֹ יָם וְיָבָּשָה, לִפְעָמִים הַזִּיכָּרוֹן

הוּא הַיָּבָּשָה הַמּוצֶקֶת וְהַקַּיֶּימֶת

וְלִפְעָמִים הַזִּיּכָּרוֹן הוּא הַיָּם שֶמְכַסֶה הַכּוֹל

כְּמוֹ בַּמַּבּוּל, וְהַשּכְחָה הִיא יַבָּשָה מַצִּילָה כְּמוֹ ארָרָט"

המילים הללו, מתוך שירו של יהודה עמיחי "בחיי, בחיי, נראה כאילו נכתבו במיוחד עבור יום הזיכרון המתקרב לשביעי באוקטובר. הן משרטטות את הפרדוקסליות של המצב האנושי, שכולנו מכירים היטב. אנחנו רוצים לזכור ורוצים לשכוח בו זמנית. אנחנו אומרים "לא נשכח", ומבקשים להיאחז הן בזיכרון של האנשים והן בזיכרון מעשי הזוועה והאימה, מתוך הרגשה שאסור לנו לשכוח, אסור לנו לתת למעשים נוראיים כאלו לעבור על סדר היום. מצד שני, ישנו מקום אחר בנפש שדווקא מבקש את השכחה, שרוצה להמשיך לחיות ולאהוב ולצמוח, ללא שהפצע המדמם יפתח כל יום מחדש.

וכך, לפעמים הזיכרון הוא יבשה מוצקה – מה שמחזיר אותנו למציאות האמיתית, גם עם הכואבת, שנותן לנו אחיזה בחיים ונוטע את הרגלים שלנו באדמה. ולפעמים, הזיכרון הוא כה טוטלי, כה כבד, עד שהוא הופך לים שמטביע תחתיו הכול ולא מאפשר חיים. ואז, דווקא השכחה היא איזו פיסת אדמה שניתן לנוח עליה, מקום מוגן מהזכר המעיק של הזוועות.

האם אפשר להינצל מפלונטר מעיק זה? בשורות להלן ארצה להציע תרופה עתיקה מאד לבעיית הזיכרון והשכחה, שלדעתי, טמונה בחג הקרוב: ראש השנה היהודי.

יום הזיכרון לשביעי לאוקטובר, שיחול בשבוע הבא ביום שני, מסתנכרן השנה באופן מופלא ביום זיכרון אחר. יום הזיכרון, בה"א הידיעה.

לא רבים זוכרים, אבל השם המקורי של החג שאנו קוראים לו "ראש השנה" הוא "יום הזיכרון". בתנ"ך, אין זכר לכינוי "ראש השנה", והיום הראשון בחודש תשרי (שמכונה בתנ"ך "החודש השביעי") מכונה "יום זיכרון תרועה", ובלשון חכמים "יום הזיכרון" בסתם.

מהו אותו זיכרון? לפי חכמינו, ישנן לפחות שתי משמעויות לכינוי זה. מצד אחד, יום הזיכרון הוא היום שבו אלהים זוכר. התפקיד המרכזי של הזיכרון ביום הזה אינו של האדם אלא של האל. בתפילת מוסף של ראש השנה נאמר:

אַתָּה זוכֵר אֶת כָּל הַמִּפְעָל. וְגַם כָּל הַיְצוּר לא נִכְחַד מִמֶּךָּ. הַכּל גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ, צופֶה וּמַבִּיט עַד סוף כָּל הַדּורות. כִּי תָבִיא חוק זִכָּרון לְהִפָּקֵד כָּל רוּחַ וָנָפֶשׁ. לְהִזָּכֵר מַעֲשִׂים רַבִּים וַהֲמון בְּרִיּות לְאֵין תַּכְלִית"

המובן השני ל"יום הזיכרון" נושא את אותה משמעות שאנו מייחסים למושג זה: יום שמזכיר לנו אירוע שהתרחש בדיוק באותו תאריך בשנה. ראש השנה הוא "יום השנה" לבריאת העולם. ואכן, בתפילת מוסף, מצוין גם מובן זה, מיד לאחר המילים שצוטטו לעיל:

מֵרֵאשִׁית כָּזאת הודָעְתָּ, וּמִלְּפָנִים אותָהּ גִּלִיתָ. זֶה הַיּום תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ, זִכָּרון לְיום רִאשׁון. כִּי חוק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלהֵי יַעֲקב.

ראש השנה הוא יום הזיכרון בה"א הידיעה, כיוון שהוא מזכיר את היום הראשון ביותר, היום שבו התחיל הכל – הראשית של העולם, הראשית של הזמן.

שני מובנים אלו אינם עומדים זה לצד זה אלא הם משלימים. אלהים זוכר את כל המפעל כיוון שזה היום הראשון. זוהי נקודת ההתחלה, הנקודה שבה הזמן חוזר לאיפוס, השנה מתחילה, ונקודה זו היא נקודת מבדק, זמן זיכרון. בלשון חכמים, המונח "זיכרון" חופף למושג "פקידה", שמשמעו ביקורת,  או ביקור. להיזכר במשהו או במישהו זה גם לבקר אותו, לבדוק אותו. וכך, כשם שבתחילת השנה האזרחית, רואה החשבון עורך ביקורת בעסק, הוא "נזכר" בכל מה שקרה במהלך השנה, כך גם אלהים בודק את "העסק" שלו, הוא "זוכר את כל המפעל".

אולם, התמה של הזכירה ביום זה אינה מיוחסת רק לאלהים במסורת היהודית. גם האדם נושא תפקיד בכך. האדם בראש השנה, ביום הזיכרון, פוגש את אותו מצב קיומי שתואר בשירו של עמיחי שהובא למעלה. הוא רוצה לזכור ורוצה לשכוח, ויותר מכך, הוא רוצה שאלהים יזכור ורוצה שאלהים ישכח.

במסורת, אחת הפעולות המרכזיות סביב ראש השנה היא עשיית תשובה. האדם נקרא לשוב מהחטאים שעשה במהלך השנה, לתקן את דרכיו ולהתחנן לסליחה. אחד השלבים החשובים בדרך לתשובה היא אמירת וידוי. וידוי הוא הודאה על החטא. עיקרו של הוידוי הוא הכרה של האדם בכך שהוא פעל שלא כהוגן, כלומר, קבלת אחריות. הוידוי הוא לומר: חטאתי. הייתי לא בסדר.

פעולת הוידוי היא פעולה מובהקת של זכירה. האדם מפנה את דעתו לחטא שעשה, לאנשים שפגע בהם, נזכר בסיטואציה, בתחושות, ברגשות הקשים, ביצרים, בדם הרע, בכל הדברים שהוא היה רוצה לשכוח. הוא מעלה אותם בזיכרונו ואומר בקול: חטאתי.

אולם, בו בזמן, התשובה מבקשת דווקא את השכחה. האדם שעושה את התשובה מבקש שהחטאים שלו לא יזכרו עוד. באחת התפילות שאנו אומרים בימים אלו אנו מבקשים: "וְכָל חַטֹּאת עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל תַּשְׁלִיךְ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לֹא יִזָּכְרוּ וְלֹא יִפָּקְדוּ וְלֹא יַעֲלוּ עַל לֵב לְעוֹלָם". אנו רוצים להתנקות מהחטא ולא לשאת אותו אתנו לנצח.

ברוח שירו של עמיחי, דומני כי התפקיד של הזיכרון בראש השנה, הזיכרון של אלהים, הוא לאפשר לנו, לבני-תמותה, דווקא לשכוח. אנו נכנסים אל השנה החדשה עמוסים בזיכרונות מהשנה הקודמת. חלקם זיכרונות טובים וחלקם זיכרונות מעיקים. איננו רוצים לשאת עלינו את משא הזיכרון לנצח, להיות תקועים בעבר המעיק עד אין קץ, אולם איננו רוצים גם לשכוח. אם נשכח את העבר, לא נדע מי אנחנו, נאבד את האישיות שלנו.

הפתרון של חכמת היהדות הוא להשליך את הזכרונות שלנו אל אלוהים, ומבקשים ממנו "לזכור אותנו לטובה". איננו שוכחים. אדרבא, אנו מציפים את כל הרגעים הקשים ומתוודים על החטאים שלנו. אבל פעולה זו עצמה עוזרת לנו להשתחרר מעול הזיכרון בלי לשכוח. אנו פונים לאלהים אחרי שפתחנו הכל, שהעלינו את כל הזיכרונות, ואומרים לו: אתה זוכר הכל. אתה יודע הכל. אתה יודע את החטאים שלנו, את נקודות החולשה והכאב והכעס, ואתה יודע גם את הטוב, את החוזקות, את הרגעים הטובים, המבורכים, השמחים. ומבקשים: זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרון טוב לְפָנֶיךָ, וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, וּזְכָר לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּרִיָּה. תזכור עבורנו את הדברים הטובים, ותאפשר לנו להתחיל שנה חדשה, לפתוח דף חדש, נקי, בלי לשכוח, מצד אחד, אך בלי עול הזיכרונות הקשים מהעבר.