ביום כיפור אני מרגיש כמו בהצגה. זה שווה משהו?

שאלה:

פעם בשנה בלבד, בכל שנה, אני הולך לבית כנסת. זה קורה ביום כיפור, אני אומר שם חלק מהתפילות, וממה שאני מבין, זה מאד מוזר. בשנה שעברה כבר הרגשתי שזה חסר טעם. אין לי באמת קשר ליהדות, אני שומר כמה מנהגים, אבל אני יודע שזה לא רציני. אני לא אוכל כשר, אני לא שומר שבת, אני לא מקיים שום מצוות, אז לשם מה ההצגה? חשבתי, אולי לפחות לא אתנהג בצביעות ואפסיק להגיע לבית כנסת. הגיוני, לא כך?

תשובה:

בכל שנה, היום למחרת ראש השנה נקרא "צום גדליה". הסיפור ההיסטורי המופיע בתנ"ך הוא למעשה צום שנקבע לציון רצח פוליטי. אחרי החורבן והגלות של רוב עם ישראל, נותרת כאן בארץ "שארית הפליטה", בהנהגת גדליה בן אחיקם, שהיה מינוי של השלטון הבבלי. ישמעאל בן נתניה, יהודי שמתנגד לשלטונו של גדליה, רוצח אותו. העם פוחד שהשלטון הבבלי יבוא להתנקם בהם, וגולה מן הארץ למצרים. זה היה  סוף הישוב היהודי של בית ראשון.

יש כבר כמה ימי צום על חורבן בית המקדש ועל הגלות: תשעה באב, כידוע, על חורבן בית המקדש. עשרה בטבת על תחילת המצור על ירושלים, שבעה עשר בתמוז על הבקעת חומות העיר. לכל אחד יש משמעות ייחודית. אבל לשם מה נדרשת תענית נוספת גם על הגלות של המיעוט הקטן שעוד נותר אחרי החורבן? האמירה של הנביאים בתקנה זו היא שכל זמן שיש עדיין משהו קטן, יש עוד תקווה. ברגע שהסתיים הכל לגמרי, סופי בהחלט, זה מצב חדש, חורבן בפני עצמו.

כל זמן שיש עוד קשר כלשהו, שלא ניתק החוט האחרון, יש עם מה לעבוד, יש תקווה לתיקון. ההבדל בין אפס לאחד, גדול בערך כמו ההבדל בין אחד למאה.

יישוב יהודי בארץ, קטן ככל שיהיה, היה ממשיך לפתח אותה, לחזק את הבעלות כלפיה, לעבד את שדותיה, ולהציל אותה מהשממה. ואז, ברגע שיכריז כורש על האפשרות לעלות ארצה, העם יהיו מוכן לעלות ולבנות את המדינה מחדש, בית שני, כי יש לאן לחזור. כשזה לא קרה, לא היה לאן לחזור, ואז גם לא רצו לעלות לארץ, והפסידו הזדמנות של בנין שני לדורות. הגיעו האנשים החלשים והמפוקפקים, ואיתם התחילו מאד בהדרגה לבנות את הארץ. יתכן שאילו שארית הפליטה הייתה נשארת, בית שני היה מגיע למעמד כה כל חזק, פיזית ורוחנית, שהוא כלל לא היה נחרב.

ולענייננו למדנו, שההבדל בין קשר כלשהו לבין ניתוק מוחלט הוא משמעותי בהחלט. לפי התיאור שלך, יום כיפור זה בערך החוט האחרון שמקשר אותך מעשית עם המסורת היהודית. אתה רואה שאתה מקפיד לשמור אותו עד כה, וזה מוכיח שזה חשוב לך. אם זה אכן החוט האחרון, הרי שיש לו משמעות הרבה יותר גדולה מאשר אצל כל אדם אחר להולך לבית כנסת. פעם ילך, פעם לא, אצלך זה סוף פסוק, סוף פסוק של דורות. זה עומק ההחלטה שלפתחך.

סיפר לי מטפל זוגי, שבעבודה שלו עם זוגות הוא מחפש חוט אחד יציב וחזק, וממנו הוא מתחיל לבנות. כל חוטי הקשר כבר קרועים, שחוקים, אבל חוט אחד...לפעמים זה לא עובד, אבל לפעמים זה עובד פלאים. אינני יודע אם אתה מעוניין בקשר יותר משמעותי עם יהדותך, אם בכלל, אבל אם כן, אין היגיון בכך שתנתק את החוט האחרון בשם הטענה שכל יותר החוטים מנותקים.

אתה מכיר את האנשים שמגיעים להישגים מופלאים, אבל רגע לפני הסיום הם מרימים ידיים ועוזבים? זה קו אופי. הם השקיעו את נשמתם בפרויקט, וברגע האחרון, משום מה, כל פעם מסיבה אחרת, הסיום ממש לא יצא אל הפועל. הם עשו את כל המסלול אבל לא יבואו לקחת את התעודה, או אולי רק את העבודה האחרונה, שהם בסיומה, טרם הגישו. הם יאבדו קשר שהם בנו במשך שנים, בדיוק רגע לפני הצלחתו. זוהי טרגדיה קשה פי כמה מאלה שנפלו מקורס טיס בתחילתו או בהמשכו.

השר משה ארנס השקיע מיליונים בפרוייקט מטוס הלביא, ורגע לפני סיומו – נשבר, הרים ידיים, לא קיבל גיבוי. אולי היינו נראים היום אחרת, ביטחונית, אם זה לא היה כך.

הזוג הזה משתוקק לדירה משלו. הם כמהים לרכוש דירה, הם מתלבטים, מנסים להוריד למוכר עוד 10,000 שקל, ואז מישהו מקדים אותם וסוגר לפניהם, והם נשארים בלי דירה משלהם. וזה חוזר על עצמו באלף מקרי חייהם.

יש במשנה ובגמרא במסכת שבת (פרק ז' משנה ב') את רשימת 39 סוגי המלאכות שאסרה התורה לעשות בשבת. אחת מהן נקראת "המכה בפטיש". בשבת לא נאסרה העבודה כי אם המלאכה, מלאכת יצירה. ''תיקון כלי'', שנכלל במלאכת "מכה בפטיש", הוא השלמה של כלי שהיה כמעט מושלם, והבאת אותו לשלימות, במעשה קל, והרי בכך תיקנת כלי, ובשבת – חיללת בכך שבת. האם המעשה הקטן הזה הוא יצירה? כן, כי היצירה מתחילה בסוג של "אין", וחייבת להסתיים בסוג של "יש", והמעשה הקטן הזה הביא אותי מאין ליש. זה לפעמים נראה קטנוני, גזירת סרט ולא יותר מכך, אבל לימדונו חכמי המשנה, שעד שלא הסתיימה לגמרי המלאכה, היא אינה נחשבת כעשיה. "תיקון כלי" הוא בסך הכל המכה האחרונה של הפטיש על הסדן, אבל זה היה הסיום הסופי, זה מה שהעביר את הכלי ממצב בלתי שמיש למצב שמיש, מ"אין" ל"יש".

הסיפור של צום גדליה פונה לאנשים כאלה, מבקש לשים לב למשמעות הרחבה של לוותר על החוט האחרון. הוא מלמד אותנו על הקריטיות של מעשה הסיום, לטוב ולרע. הוא דורש לשפוט את הנושא בהקשר רחב יותר מהמעשה הקטן. מה תהיה המשמעות? אם הבגד מושלם, לדוגמה, רק חסר כפתור. מה קורה? לוקח דקה לתפור כפתור, ובגלל הדקה הזאת – היא לא תלך למסיבה שהיא כל כך קיוותה לה. אנחנו נדרשים לפתח אחריות למשמעות רחבה יותר של המעשים שלנו, לראות את הקריטיות שלהם. אם אתה לא מזדהה כל כך עם מה שקורה ביום כיפור, ורק תפסיק להגיע לביקור השנתי האחרון שלך בבית הכנסת, כרת את הענף האחרון. יצאתי לחופשי, אבל איבדת את הקשר עם מסורת יהודית של אלפי שנים. זו השאלה המדויקת יותר. הקשר למסורת חשוב לך או לא? מה הוא אומר לך? יש לו איזו משמעות?

אחרי ההחלטה הזאת, צריך לבוא שלב מעמיק ומברר יותר לגבי התוכן. מה חסר לך שם, מה היה יכול להיות מנוסח טוב יותר, עם מה כן יכולת להזדהות: כך שתמצא נקודות חיבור שמעבר למעשה הטכני של התפילה. אבל קודם כל חשוב להבין: מה שנראה לך 'הצגה' הוא בעל חשיבות בפני עצמו.