כשהותרה לפרסום תמונתה של הנרצחת הראשונה בפיגוע ביפו, הבנתי שהיא מוכרת לי

לפני כמה ימים הותרו לפרסום שמה ותמונתה של הנרצחת הראשונה בפיגוע שהיה ביפו בשבוע שעבר. ״למה היא ממש מוכרת לי?״ חשבתי בלב שבור. ביום למחרת, מאות חברי פייסבוק משותפים שלי ושל שחר גולדמן ז״ל פרסמו פוסטים עצובים וכואבים על מותה ועל האישה המדהימה שהיא הייתה. היא הייתה מוכרת לי כי היא הייתה מורה ורקדנית סלסה ואני רקדתי סלסה במשך הרבה שנים. ככל הנראה פגשתי אותה מתישהו ברחבת הריקודים וזכיתי לראות אותה שמחה ורוקדת.

הלב שלי נשבר שוב כמו כל אדם בעם ישראל בשנה האחרונה. פתאום לכאב הזה היה שם ופנים מחייכות וכל כך הרבה חברים משותפים שאני מכירה והכירו אותה מקרוב, שכותבים עליה, מספרים עליה, מעלים סרטונים שהיא נראית בהם רוקדת ושמחה. ביום שנחשפתי לכל הפוסטים האלה לא תפקדתי. בכיתי בלי הפסקה, כעסתי על העולם, הייתי עצבנית ומרוחקת מבעלי וילדיי, וכמעט לא עשיתי שום דבר בבית, למרות הצורך הקריטי להתארגן לחג.

בימים אלו אנחנו מציינים שנה שלמה מאז האסון הנוראי שקרה לנו כפרט וכעם ב-7.10 ומאז, לצערנו, אנחנו ממשיכים לחוות עוד הרבה כאבים קשים מנשוא. הלב הכואב שלנו מלא בתהיות ושאלות, בחיפוש בלתי פוסק אחרי הסיבה, אחרי התכלית, למה זה קרה ולאן ממשיכים מכאן ואיך לא נופלים לייאוש כבד. כשאני מוצאת את עצמי ״משתבללת״ לתוך עצבות, בילבול ומבוכה על שאלות ברומו של עולם אני מתחילה לפתוח ספרים ולחפש בהם איזו נקודת אור. פתחתי הפעם את הספר של אלומה לב ״עד שלבך יתנגן״ וחיפשתי בכל תוכן העניינים שלו איזו נקודת אור שהעניקה לנו ימימה אביטל זצ״ל לתקופות של אבל פרטי ולאומי, עד שמצאתי משהו שהניח מעט את דעתי המבולבלת.

בחלק אחד של ימימה שקראתי, ימימה פנתה ללומדת שלה במהלך השיעור והלומדת סיפרה בנונשלנט שהבית שלה נשרף כולו לפני כמה ימים. ימימה התעקשה עם אותה לומדת שתתעמת עם הכאב שלה, שלא תתכחש אליו ותקטין אותו, שתסתכל לו בעיניים. בחלק אחר של ימימה היא דיברה על מושג מתוך שיטתה שנקרא ״הפרדת שדות״ ומסביר כמה חשוב לא ״לערבב״ את הכאב וחוויות החיים שלנו עם הכאב וחוויות החיים של אחרים וזאת, כדי לשמור על כוחנו.

משני החלקים האלה של ימימה למדתי משהו חשוב לחיי. חשוב להסתכל לכאב בעיניים, לתת לו מקום ולהכיר בו. אם צריך לבכות אותו, לבכות. ואם צריך להתכנס מעט, להתכנס. באותה נשימה, חשוב לא פחות לשמור על עצמנו ועל נפשנו ולא לתת לכאב לקחת מאיתנו את החיים. לצערנו, מי שהלך לעולמו ב-7.10 ובכל השנה האחרונה מאז, כבר לא יכול לפעול בעולם הזה את מה שהוא כל כך חלם ורצה לפעול. אבל אנחנו כאן ואנחנו יכולים. כל זמן שאנחנו בחיים עלינו להשתדל לקיים את הפסוק: ״... ובחרת בחיים״ (דברים ל יט) ולא סתם להיות עוד בריה שמסתובבת בעולם ונושמת אלא ממש חיה ומפיחה בו חיים.

אני בטוחה שזו הייתה הצוואה שכל אחד מאלו שהלכו היו שמחים להשאיר לנו - תחיו, באמת! תהפכו את העולם הזה למקום טוב יותר, תעשו טוב לאדם אחר, תגשימו חלום, תחבקו את בני המשפחה שלכם ותעריכו כל רגע שאינו מובן מאליו בעולם הזה. למה? כי אתם יכולים וכי ככה אתם הופכים את העולם הזה למקום טוב יותר שראוי יותר לחיות בו. כשאתם מרבים באור, אתם מנצחים את הרוע ואת החושך.

נזכרתי גם במשפט של ימימה שאומר ש״כל חלקיק נושא את משקל האור כולו״ כלומר, גם פעולה קטנטנה, חלקיק של אור, פועלת כמו אור גדול עבור העולם כולו. כל מחשבה טובה, כל דיבור טוב, כל פעולה קטנה וטובה נחשבים ומשנים את העולם כולו לטובה.

ברוח דבריה של ימימה שנתנו לי קצת כוח, למרות הכאב והעצבות, הסתכלתי שוב על ה״הותר לפרסום״ עם תמונתה של שחר ז״ל והרגשתי שהיא מחייכת אליי, מאמינה בי, מבקשת ממני ומכולנו להמשיך את הריקוד הזה שהיא התחילה. לפעמים כואב להיות בחיים, אבל עלינו לזכור שכל עוד זכינו לעוד יום על פני האדמה עלינו לנצל את זה בצורה הטובה ביותר שאנחנו יכולים לא רק למען עצמנו, אלא למען העם שלנו ולמען העולם כולו. את כאב הנופלים והנרצחים אנחנו לא יכולים לבטל ולהעלים מהעולם, אבל אנחנו יכולים לנתב אותו לעשייה שתגרום להם להיות חיים דרכנו.

אני מבטיחה להשתדל ככל יכולתי להפוך את העולם הזה לטוב ומואר יותר כל זמן שאני כאן ולגרום להם להמשיך לחייך אלינו מלמעלה, חיוך של שמחה וגאווה.

בשבילם ולזכרם, בשבילנו ולחיינו.