שביעי באוקטובר ועשרת ימי תשובה: למה לקחת אחריות על כשלון זה לא מספיק

אמש חל ה-7.10.24, יום השנה הראשון ל-7.10, תאריך שנכנס לדפי ההיסטוריה של העם היהודי, וישאר חרוט בלבנו לנצח. למרות שיום הזיכרון הרשמי שנקבע במדינת ישראל לאירועי השבעה באוקטובר הוא מוצאי שמחת תורה, שנקבע לפי הלוח העברי, עדיין התאריך 7.10 התקבע בתודעה הציבורית, ובשנה זו, אף נערכים בו טקסי זיכרון רשמיים.

בשנה זו, השביעי באוקטובר נופל בדיוק באמצע עשרת ימי תשובה, בתאריך ה' תשרי, באמצע הדרך בין ראש השנה ליום כיפור. עשרת הימים מראש השנה ועד יום כיפור מוקדשים במסורת היהודית לתשובה. אלו ימים של תיקון דרך, של חרטה על מעשים רעים שעשינו במהלך השנה הקודמת, של בקשת סליחה וניסיון לשפר את עצמנו לקראת השנה החדשה. שיאם של ימים אלו הוא יום הכיפורים, שהוא זמן של כפרה, של מחילת עוונות. כך אנו נכנסים אל השנה החדשה נקיים, ומקבלים צ'אנס להתחיל מחדש, לפתוח דף חדש.

ההצטלבות של יום השנה לשבעה באוקטובר יחד עם עשרת ימי תשובה מעצימה את המשמעות של שני ימים אלו. בשנה זו במיוחד אנו צריכים את התשובה, את הכפרה, את התחושה שאנו יכולים להשאיר את השנה הקשה שהייתה לנו מאחורינו ולפתוח דף חדש, נקי, טהור יותר.

בהקשר זה, ברצוני לעיין כאן במשמעות המושג היהודי "תשובה" ולעמת אותו עם מונח אחר ששמענו הרבה בשנה זו "לקיחת אחריות". דומני שלמרות שיש קשר בין השנים, יש ביניהם גם הבדל חשוב.

מאז אירועי השבעה באוקטובר בשנה שעברה אנו שומעים שוב ושוב קריאות ציבוריות ל"לקיחת אחריות". השאלה "מי אחראי" מעסיקה במיוחד את התקשורת, שמעבירה אותה מאחד לשני כמו תפוח אדמה לוהט. כל אחד מעביר את השאלה, או את האשמה, לאחר, ודורש ממנו "לקחת אחריות".

מה המשמעות של אותה "לקיחת אחריות"? המובן התקשורתי של מושג זה שונה מאד מהדרך שבה אנו משתמשים בו ביום יום. בהקשרים אחרים, שאינם פוליטיים, לקיחת אחריות משמעה פעולה אקטיבית לשיפור מצב בעייתי. כשאנו מבקשים מהילד הגדול לקחת אחריות על האחים הקטנים שלו, אנו מתכוונים לכך שהוא צריך לשמור עליהם, ואם הם מועדים, עליו לגלות אחריות ולטפל בסיטואציה. כך גם בעבודה. לקחת אחריות על משהו משמעו לדאוג שהוא יתפקד כמו שצריך.

בהקשר הפוליטי, הציבורי, לעומת זאת, ללקיחת אחריות משמעות שונה מאד. לקיחת אחריות היא למעשה נטילת אשמה. בכל עת שמתרחשת טרגדיה, תקלה, אירוע מצער, האירוע הלז מסתובב יתום בעולם ומחפש כביכול מישהו שיפרוש את חסותו עליו, שייקח עליו אחריות, שיאמר: אני אשם. הציבור מחפש במי לתלות את הקולר, למי להצמיד את המעשה, על מי לזרוק את האחריות. 

כתוצאה מכך, המשמעות של לקיחת אחריות בהקשר הפוליטי-ציבורי הופכית לגמרי ללקיחת אחריות במישור הפרטי. בעוד במישור הפרטי לקיחת אחריות משמעה לעשות משהו כדי לשפר את הסיטואציה, לתקן אותה, במישור הציבורי מדובר בהסתלקות, בסגירת התיק, בחתימת הפרשה. התוצאה האולטימטיבית של לקיחת אחריות במישור הציבורי היא התפטרות. האדם שלוקח את האחריות, או שהאחריות מוטלת עליו, אינו נדרש לעשות משהו לגבי התקלה שהוא "אחראי" לה, אלא להסתלק, להיעלם. האחריות הציבורית מובילה אפוא לנסיגה מפעולה.

במונח "תשובה", לעומת זאת, ישנה נטילת אחריות במובן של לקיחת אשמה. אולם, נטילת אחריות זו אינה מובילה לנסיגה פסיבית אלא לתיקון, לתשובה. לאחריות במובנה הראשון, נטילת אחריות על התקלה במובן של ניסיון לתקן אותה.

לקיחת אחריות היא רק הצעד הראשון

כיצד עושים תשובה? אדם מעד, עשה מעשה מגונה מאד, מעשה שלא יסלח, פגע באנשים, התנהג בצורה מכוערת, שפלה – האם יש לו מה לעשות בנידון? בתרבות בת ימינו, התשובה לכך שלילית. איננו סלחנים לאנשים שמעדו. תרבות הביטול הנוהגת כיום, ממצה את הדין עם החוטאים. היא מבקשת מהם להתפטר, להיעלם. האפשרות היחידה להינצל מעול החטא לפי תרבות זמננו היא להשתלח לעזאזל, כמו השעיר של יום הכיפורים. החברה שולחת את החוטא לעזאזל, מנדה אותו ומוקיעה אותו ללא אפשרות כפרה.

אולם, התורה מלמדת אחרת. היא נותנת לאדם פתח של תשובה. כיצד עושים תשובה. השלב הראשון הוא אכן "לקיחת אחריות" במובן של קבלת אשמה. הצעד הראשון לקראת תשובה הוא להודות בחטא, להכיר בכך שהתנהגת לא בסדר ולומר "חטאתי". כך מתאר זאת הרמב"ם:

כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא [...]

כיצד מתודין? אומר: "אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".

האדם צריך אפוא בראש ובראשונה לקחת אחריות, להודות באשמה. אולם, הודאה זו באשמה היא רק הצעד הראשון לקראת התשובה. היא אמורה להוביל את האדם לקחת אחריות במובן מעשי, ולשוב מהחטא, לומר שהוא מתחרט, ניחם על מעשהו, מתבייש בו ועוזב אותו. התכלית של התשובה היא עזיבת החטא, תיקון הדרכים ולא התבוססות פסיבית באשמה. כפי שממשיך הרמב"ם ואומר: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו".

האם משמעות הדבר שבמישור הציבורי, אנשים שמעלו בתפקידם, באחריות שהייתה מוטלת עליהם, יכולים להמשיך ולשרת אם הם עשו תשובה? איני טוען כך. הנושא של אחריות ציבורית של משרת ציבור היא סוגיה בפני עצמה ובהחלט ניתן להבין את הדרישה הציבורית לכך שמשרת ציבור שלא עשה את התפקיד שלו כמו שצריך יניח את המפתחות ויפנה את כסאו. הנקודה שלי כאן היא אחרת, והיא נוגעת לכל אחד ואחד מאתנו.

לעיתים, הרדיפה שלנו אחר מישהו ש"יקח אחריות" משמשת עבורנו כתחליף לתשובה, לתיקון עמוק של דרכינו וניסיון להשתחרר מהמקום הרע שבו היינו ולפתוח דף חדש. אנו זורקים אחריות במקום לקחת אותה. התהליך של התשובה, שנדרש מאתנו השנה יותר מבכל שנה, קורא לנו לקחת אחריות, להפנות את המבט פנימה, ולראות איפה אנחנו יכולים לתקן, להשתפר, להיות טובים יותר ולוודא שדברים רעים כמו אלו שהתרחשו בשבעה באוקטובר לא יקרו יותר לעולם.