הצילו, בעלי במילואים ואני צריכה לעבור לגור אצל חמותי!

בתחילת המלחמה עברנו לגור אצל חמותי לחודשיים. אנחנו גרים בצפון בבית ללא ממ״ד, לא פינו אותנו אבל בחרנו לפנות את עצמנו כי היו לנו פעוט בן שנתיים ותינוקת בת חצי שנה לספק להם שפיות והגנה. שבועיים לאחר תחילת המלחמה בעלי גויס למילואים, ונותרתי אני עם הילדים בבית חמותי.

יחסים בין כלה לחמותה תמיד היו ״נושא חם״, מושא להומור של הרבה סטנד-אפיסטים וחומר טוב לכתוב עליו ספרים והדרכות. ישנן כלות וחמיות שמסתדרות מצוין ולשמחתי זה גם המצב אצלנו, אבל לעומת זאת, יש כאלה שהיחסים בינהן מאוד מאתגרים ונפיצים. כשעברתי לגור אצל חמותי, או למען הדיוק כשנחתתי עליה זמן בלתי מוגדרת, חששתי שגם אנחנו אולי בטעות נגיע למצב המאתגר והנפיץ הזה. ישבתי אז לחשוב איך אנחנו יכולות ״להקליל״ ולאוורר את מערכת היחסים ביננו לנוכח המצב שנקלענו אליו.

אני זוכרת שבתחילת המלחמה, כשארזנו תיקים במהירות ובלחץ כדי לנסוע לביתה של חמותי, היה לי חשוב לארוז איתי כמה ספרים ומבלי לשים לב ארזתי ספר עם פירושים על מגילת רות. ברגעים הקטנים שהיו לי בסופי היום לשקוע קצת אל תוך עצמי ישבתי וקראתי אותם, וגיליתי שהספר הזה נתן לי בדיוק את העצות וההדרכות שהייתי זקוקה להן באותו תקופה כדי לשמור על אווירה טובה ויחסים בריאים עם חמותי היקרה.

מגילת רות מספרת על נעמי שירדה מארץ ישראל בגלל רעב כבד ועברה עם בעלה לארץ מואב. שם שני הבנים שלה התחתנו עם רות ועורפה המואביות ולאחר זמן מה מתו וכן, גם בעלה של נעמי. כשהסתיימה תקופת הרעב בארץ ישראל, נעמי שנותרה אלמנה, מחליטה לעלות לבדה חזרה ארצה, אבל רות, כלתה הנאמנה, מחליטה להתלוות אליה בכל מחיר ואומרת לה: ״באשר תלכי אלך״. נעמי מנסה להסביר לה שעדיף לה שם במואב, בארץ מולדתה, שתמצא לה חתן ותבנה הכל מחדש וכי בארץ ישראל היא תהיה זרה ואף ענייה ובכל זאת, רות מתעקשת לדבוק בחמותה וממשיכה איתה לארץ ישראל.

כשקראתי את סיפורן של רות ונעמי התמלאתי בהשראה. בדור שלנו, וכנראה גם אז, זה לא כל כך טריוויאלי להיתקל בקשר כזה בין כלה וחמותה, גם אם הוא קשר טוב. חשבתי לעצמי מה רות המואביה הייתה יכולה לייעץ לי בזמנים האלו שאני מתגוררת אצל חמותי, ובכלל מה היתה אומרת לכל כלה ששואפת ליחסים טובים עם חמותה. מתוך הסיפור של רות יכולתי לשמוע עצה אחת משמעותית שלה: עין טובה.

לא קל להיות אמא. היום כאמא אני מבינה את זה. אמא מוסרת את נפשה כדי לגדל ולטפל בילדיה, היא מתרוצצת סביבם כל היום כדי לספק להם את כל צרכיהם ולפעמים לא ישנה בלילה מאותן הסיבות. זה לא פשוט להתמודד עם העובדה שביום בהיר אחד מגיעה לה איזו עלמת-חן ו״גונבת״ לאמא את תפקידה. זה לא פשוט לשחרר אליה את המושכות ולהיות קצת פחות ״נצרכת״. רות המואביה מתעקשת לדבוק בחמותה כי היא מעריכה אותה. היא מעריכה את השנים בהן היא טיפחה את מי שלימים הפך להיות בעלה. היא רואה ורוצה את הערכים שעומדים מאחורי הפעולות של חמותה היקרה, והיא מוכנה ללכת אחריה באש ובמים גם במחיר של יציאה מאזור הנוחות שלה וכניסה למרחב חדש לגמרי.

אין ספק שבשביל מערכת יחסים טובה שני הצדדים צריכים להשקיע ולצאת מאזורי נוחות, אבל אני מאמינה שאם הכלות, מצידן, ישקיעו קצת בנושא הזה, ולו ברמת ההתבוננות בעין טובה על החמות, מערכת היחסים ביניהן יכולה להיות הרבה יותר חמה ומשמחת וכל הצדדים יצאו נשכרים.

כשחמותי ואני הפכנו ויראליות

בסוף כל יום מאתגר, בצלה של מלחמה, כשאני לא נמצאת בבית שלי ואני מתרוצצת סביב שני ילדיי כל היום בביתה של חמותי, הייתי חושבת איך אני יכולה להפוך את המצב שלנו לנעים ומשמח יותר. ערב אחד עלתה לי הברקה: נעשה מהלימון לימונדה ונהפוך את המצב הזה לסדרת רשת! חמותי נענתה בשמחה רבה להברקה שלי וצילמנו יחד סדרת סרטונים קצרים שקראנו לה ״על אפה של חמותי״ ובה צחקנו על המצב אליו נקלענו יחד. כשכתבתי את הסדרה, השתדלתי להחצין ולהקצין את אי המושלמויות שלי כמעין רמיזה לחמותי: אני מודעת לזה שאני יכולה להשתפר בנושאים האלה ואני מעריכה אותך שאת עוזרת לי בהם. צילום הסדרה איפשר לחמותי ולי לצחוק על המצב שלנו, לדבר על האתגרים שבו באופן פתוח וקליל ולהתקרב אפילו יותר.

כשהסדרה עלתה לרשתות החברתיות, להפתעתי היא הפכה לויראלית מאוד. מסתבר שהמון כלות וחמיות היו במצב דומה לשלנו ובמקום לפתוח שיחה ״כבדה״ על מצבן, הן היו שולחות זו לזו את הסרטונים שלנו וצוחקות על כך ביחד.

לאחר חודשיים חזרנו לביתנו, אבל אני המשכתי להזכיר לעצמי את ההשראה שקיבלתי מרות המואביה. לכל חמות מגיע להרגיש מוערכת ונצרכת. הבטחתי לעצמי שאשתדל לשאול לשלומה לעיתים קרובות יותר ואבקש ממנה עזרה בנושאים שאני יודעת שהיא שמחה מאד לעזור בהם כמו למשל - לשלוח לנו מהבישולים והמאפים המעולים שלה, ולבוא להקריא לילדים סיפורים. בצד זה, כמובן אביע את הערכתי הכנה ואהבתי אליה.

כשרות המואביה הלכה אחרי חמותה לארץ ישראל, היא זכתה להתחתן בשנית ולימים הפכה לסבתא רבתא של דוד המלך. זה היה פרי מתוק שהוא תוצאה של נאמנות, עקשנות ויציאה מאזורי נוחות. אני מאמינה שלכולנו, כלות וחמיות, ממתינים פירות מתוקים אם נתעקש לראות את הטוב זו בזו, להיות נאמנות לערכי המשפחתיות והשלום, ולצאת לפעמים מאזורי הנוחות שלנו למענם.

לפרק מהסדרה ״על אפה של חמותי״:

https://www.instagram.com/reel/CzD7-KEIthp/?igsh=bzVoZGg5Y25tdnJ