״תגידי, ענבר, איך את תמיד מצליחה להציב גבולות לאנשים?״

לפני שבוע, כשעתיים לפני כניסתו של ערב החג השני של ראש השנה, קפצתי לשכנה היקרה שלי כדי לשאול אותה שאלה וראיתי אותה מתרוצצת בבית באי-שקט עם התינוק הקטן שלה. עוד לפני ששאלתי את השאלה שרציתי, היא שאלה אותי: ״תגידי, ענבר, איך את תמיד מצליחה להציב גבולות לאנשים?״ אני?! מציבה גבולות? תמיד? איזו מחמאה! בתור מי שאמרו לה לא פעם בצבא את המילים ״לא אסרטיבית מספיק״, או ״לא יודעת להציב גבולות״, הפתיע אותי מאד לשמוע שככה היא רואה אותי.

״מה קרה?״ שאלתי אותה ובאותה נשימה הצעתי לעזור לה. בזמן שאני מחזיקה את התינוק שלה והיא מטאטאת בזריזות את כל הבית, היא סיפרה לי שלאורך כל הארוחות של החג היא התנדבה בשמחה רבה לארח אנשים בביתה, אבל את ערב החג שבפתח היא תכננה לעשות רק עם משפחתה המצומצמת ולתת לעצמה קצת מנוחה מלארח. ״לא הצלחתי״, היא אמרה לי. ״הייתה אחת שרמזה שאין לה איפה לעשות את ארוחת החג ועוד חבר שהגיע ברגל מרחוק ולא היה לי נעים להגיד ׳לא׳. מפה לשם, אני הולכת לארח שישה אנשים אצלי בבית מבלי שהתכוונתי לזה…״.

כל כך הבנתי את ה״לא נעים לי״ הזה שלה. אמנם בענייני אירוח לא כל כך קשה לי להגיד 'לא' כי הבית הנוכחי שלנו פשוט לא ערוך לזה, אבל בהרבה נושאים אחרים גם לי קשה מאד לסרב, גם כשזה מגיע על חשבוני או על חשבון המשפחה שלי. עם זאת, מאז שהפכתי לאמא הבנתי שאני חייבת להשתפר בנושא הזה. כמה עצות שלמדתי מחכמת היהדות עזרו לי לעשות זאת בצורה נעימה, מאוזנת ואסרטיבית.

1. ״עניי עירך קודמים״ - זהו משפט שלימדו חז״ל כדי לומר שאם אדם רוצה לתרום מכספו או מיכולותיו וכישוריו, שיתחיל מעניי עירו, כלומר מהסביבה הקרובה שלו, ורק לאחר מכן ירחיק למחוזות אחרים. בעומק, זה בא ללמד אותנו שכדי להעניק לאחר, עלינו לוודא קודם שהמצברים שלנו מלאים ושהבית שלנו מקבל את צרכיו באופן מספק. רק לאחר מכן, נתפנה לעזור ולתרום לסביבה הרחוקה יותר. כשאני רוצה מאוד לענות להודעה ששלחה לי עוקבת באינסטגרם שבה היא משתפת אותי בגילוי לב כמה קשה לה בחיי הרווקות, כמה התכנים שלי מחזקים אותה ואיזו עצה נוספת אוכל לתת לה, אני קודם כל עוצרת ובודקת מה המצב בבית שלי. הבית הפנימי והחיצוני. אם כרגע ילדיי או בעלי זקוקים לי, הם אלה שיקבלו מענה ראשונים. אם אני כרגע זקוקה לכמה דקות של נשימה במרפסת, אז בעלי, ילדיי וגם העוקבת באינסטגרם יחכו קצת. אם הנתינה שלנו לאחר תגיע על חשבוננו ועל חשבון ביתנו, זו תהיה נתינה שבסופו של דבר תזיק יותר מאשר תועיל.
2. ״להיות חיה כשרה״ - את הטקסט הזה קראתי בספרם של הרב מאניס פרידמן וד״ר אלעד בן אלול ״לא ביקשתי לבוא לעולם״. בחלק הזה נכתב על התנאים שהופכים בהמה לכשרה כשאחד מהם הוא שהבמה תהיה משסעת שסע. כלומר, שיש שסע בכף רגלה שמחלק אותה לימין ולשמאל. בהתבסס על הספר ״ליקוטי שיחות״, נכתב בספר שהפיצול הזה בין ימין ושמאל מרמז גם על שתי תנועות בנפש שלנו - החסד והגבורה. יש מי שהתנועה של הגבורה טבעית לו יותר, כלומר, הוא מודע מאוד לגבולותיו ואולי אף קשוח יותר מטבעו, ויש מי שהתנועה של החסד טבעית לו יותר, וכמו השכנה שלי וכמוני, הוא נענה בקלות לבקשות לעזרה או אירוח ומאוד קשה לו להגיד ״לא״. עבודת חיינו היא לאזן את שתי המידות האלו ולדעת לנהוג בשתיהן במידה נכונה כדי שאנחנו נהיה בריאים ומאוזנים. כדי שצמח יצמח זו תהיה טעות לא להשקות אותו בכלל. מצד שני, זו תהיה גם טעות להשקות אותו ללא גבול. כך גם אנחנו צריכים לברור בחיינו כל פעם באיזו מידה לנהוג ולשמור על איזון.
3. ״מי שמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים״ - עצה נוספת של חז״ל היא לשים לב למי ובאילו מצבים אנחנו נוקטים במידת הרחמים, כי בחירה שגויה עלולה להוביל אותנו להתאכזר לאנשים ומצבים שלא ראוים לכך. כמו הסעיף הקודם, המשפט הזה לא מבקש מאיתנו לשפוט בעצמנו מי אכזר ומי רחמן, אלא בעיקר לברור מתי נכון לנו לנקוט במידה של רחמים ומתי לא. את הלימוד הזה למדתי לצערי, בדרך הקשה, כשנעשיתי אמא לשניים וכל הזמן ריחמתי על כולם. ריחמתי על בעלי שעובד קשה ולא ביקשתי ממנו עזרה כשהייתי צריכה. ריחמתי על הבת שלי שבכתה ועל הבן שלי שפתאום צריך לחלוק את תשומת הלב שלי עם עוד אחות. לקחתי על עצמי כל כך הרבה עומס ומשימות עד שקרסתי ובסופו של דבר צעקתי על כולם. לאורך הזמן למדתי לרחם גם על עצמי ולהיות קשובה וערה לצרכים שלי וגם לבקש עזרה, וכך נשארו לי גם הכוחות כדי לרחם על אחרים.

בסופו של דבר, הקושי להגיד ״לא״ נובע מהרצון לעשות טוב ולעזור לאחרים, וזה דבר נפלא. אבל גיליתי, כפי שסיפרתי לשכנתי, שהצבת גבולות בריאים ומאוזנים מיטיבה גם עם עצמנו – וגם עם הזולת.