אני לא רוצה להישאר לנצח במזרח הרחוק, אבל איך חיים בכיף פה בארץ?

 

  אני מטייל כעת בתאילנד, מחפש איזה מקור של אושר, נוסחה לשמחה, אני בעצמי לא יודע בדיוק להגדיר מה. למרות גילי הצעיר, עשיתי הרבה בחיי: לימודים, חתונה, הקמת עסק שהצליח מאד (התמוטט בקורונה, אבל לא בהפסד גדול). הספקתי גם להתגרש מהאישה, שהבנתי רק עכשיו למה לא היה סיכוי שהיא תתאים לי. פה במזרח טוב לי, רגוע לי, אבל זו לא דרך לחיות בה להרבה זמן. יום אחד אצטרך לחזור לארץ, לחיות חיים שמחים בבית שלי. לפי מה שכבר למדתי על החיים, אני לא בטוח שזה אפשרי. נניח שאקים שוב עסק, ושאצליח, ואולי אפילו אקים משפחה.  מה אז? עוד פעם להשיג כסף, והוצאות, ויגידו עלי ככה, או אחרת... מה זה מעניין אותי? בשביל מה שוב לעבוד קשה, ולהצליח? מה התועלת בכל זה? למה שזה יעשה אותי מאושר?

 

 

כל בני האדם מחפשים את סוד האושר והשמחה. לכאורה, לאנשים חכמים יש יותר סיכוי למצוא את הנוסחה. אבל האם אנשים חכמים שמחים יותר? שלמה המלך בספר קהלת, שנהוג לקרוא בחג הסוכות, טוען להיפך: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (פרק א' פסוק י"ח). כלומר, מי שחכם יותר, עצוב יותר. למה? אולי הוא חושב הרבה מעבר לדברים שהוא רואה, אולי הוא מסיק מסקנות, והן לא כל כך אופטימיות, אולי קשה לו יותר לשכוח את הקשיים ואת הדברים הרעים שבחיים. כל אדם יודע שביום מן הימים הוא יעזוב את העולם, למרות שאף אחד לא ידוע בדיוק מתי. ימי הזקנה לא תמיד קלים. לא לכל אדם יש נחת מילדיו, אם בכלל יש לו ילדים. לכל זוג, כמעט, יש בעיות. לכל אדם יש קשיים בחייו. אם היו שואלים אותנו אם נרצה לבוא לעולם או לא, מה נוח לנו יותר, מהי התשובה שהיינו עונים? חכמינו דנו בשאלה זו, לכאן ולכאן (מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בגמרא מסכת עירובין דף י"ג), והגיעו למסקנה שגם אם לא נוח לנו כאן, למעשה לא שאלו אותנו. אנחנו כאן, עובדה. "ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו" – כלומר, מה שבשליטתו של האדם זה להיות הגון וישר, לעשות רק טוב.

 

חג הסוכות נקרא גם "חג האסיף". בעת שכולם עסקו בחקלאות, כולם הרגישו את שמחת איסוף היבול השנתי בתקופה זו. שמחת ספירת המלאי, כשהכל נאסף ומוכן במחסנים לחורף ולכל השנה. זהו החג השמח בשנה, בו נזכרה וממנו נלמדה מצות "ושמחת בחגך והיית אך שמח". החגיגה בעיצומה. אבל אצל אנשים חכמים וחושבים, עולה דווקא בזמנים כאלה שאלת עומקה של השמחה, שאלות קיומיות, שאלות של טעם החיים. אחרי שהגעת לתוצאה, פתאום אתה שואל: "לשמחה מה זו עושה"? (בניסוח של קהלת פרק ב' פסוק ב'). אז יש לי יבול, אבל לשם מה? כדי לחיות. אבל לשם מה לחיות, מהו טעם החיים? מהי השמחה בחיי אדם שיודע שבשלב מסוים לא יהיה כאן בעולם, וכל מה שאסף וצבר יגיע למישהו אחר, שלא בטוח שיידע להעריך כל מה שעשינו כאן. החכם מכל אדם מספר שהוא ריפד את חייו בכל הנאות העולם, וזה עדיין לא הביא אותו אל האושר והשמחה. המחשבות הקשות של אדם חכם אכן מעיקות עליו. אבל מה הוא יכול לעשות? להיות לא חכם? אין לו ברירה. הוא קיבל עסקת חבילה של חכמה, ועמה מחשבות כואבות. מה מציע לו קהלת לעשות?

 

הרבה עצות חיים שזורות בספר קהלת, אבל קשה לזקק מהן עצה אחת כללית, שלה היינו מצפים. תן לנו את סוד האושר! הוא משתף בסבלו, במחשבותיו, מאדיר את השמחה הפשוטה, ממליץ לשמוח במה שיש, ברגע, במתנות הגדולות והקטנות שנתן לך א-להים וכדו'. הוא כתב שם את כל הדברים שטוענים הפסיכולוגים כיום, אבל אין בספר משפט מחץ, סוד האושר! את שנים עשר הפרקים הוא מסיים בפרק שכתוב בשפה פיוטית יפהפייה על המוות. הוא מתאר את סוף האדם בצבעי הטבע הגווע אט אט. ורק שם, בפסוקים האחרונים (י"ב, פסוקים י"ג-י"ד) הוא טוען: "סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. כי את כל מעשה הא-להים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע". לכאורה זוהי מסקנה דתית שלא עולה בקנה אחד עם הספר כולו. ומה הקשר לאושר? האם בגלל שיש סדר וצדק, בגלל שיש דין ויש דיין, יגיע האדם לשמחת חיים? מדוע הוא לא מגלה לנו את סוד השמחה?

 

גם בסוף ספר קהלת אין מרשם לשמחה, אבל יש במשפט המסכם שלו 3 מילים פסיביות במיוחד: ''נשמע'', ''ירא'', ''שמור''. אלה הם ביטויים סבילים: היה מקשיב, היה ירא, היה נזהר מלעשות רע! צברת יבול, מכל סוג שהוא, כבשת את העולם, ואתה נוטה לחשוב שיש בידך משהו? אין בידך מאומה! אתה אורח כאן, אתה יותר יודע מה אינך יודע, מאשר מה שאתה יודע. [בדרכו הקיצונית אומר קהלת שיש יתרון אחד למתים ויתרון אחד לחיים. יתרון המתים הוא שלא יצטרכו למות כי הם כבר מתו. ויתרון החיים הוא שהם יודעים משהו, והמתים אינם יודעים מאומה. ומה יודעים החיים בידיעה ברורה, שאין בה ספקות? רק דבר אחד - שהם ימותו...]

 

אנחנו מנסים כל חיינו לפענח את חידת החיים, את יעודנו המדויק, את תכלית המסע. קהלת ממליץ לנו להשלים ולקבל את העובדה שאנחנו חלשים, שגם כשכל היבול נאסף, ויש איזה זמן שאנחנו מרגישים כוח ועוצמת עשיה, נזכור שאנחנו אורחים בלבד. איננו בעלי הבית. ובתפיסה כזו, היחס לחיים מגיע עם הרבה פחות ציפיות, ועם הרבה יותר ענוה. זהו כנראה המתכון שלו לשמחה ואושר: לפתח תודעת אורח בעולם, לפתח תודעה שיתכן ולא נצליח להגיע להישגים גדולים, ושגם לא נצליח לפענח את סוד האושר, אבל ששווה לחיות בעולם בקשב, ברגישות, להאזין לדופק העולם, להאזין לבני אדם, להאזין לקולות של מוסר, צדק ומצפון. כדאי לוותר על החלום של להיות אלוהים קטן, שמנהל את העולם, ולעבור להאזנה. הוא ממליץ לנו להתבונן בהנאה ביפי הבריאה הזאת, ביופי של הטבע, ביופי של בני האדם. 

 

כשאתה לא מרגיש צורך קיומי בלכבוש את העולם, אתה יכול לחיות, להיות רגוע, להיות בשמחה. כשאתה לא לחוץ על תשובות ופתרונות, כשתוכל להגיד – עם כל הצער – שאולי לא נדע, לא נשיג, לא נבין, ושמה שחשוב הוא לחיות חיי טוב ויושר, אזי תחווה מאליהם חיים שלמים ושמחים יותר. אז תרשה לעצמך לחזור הביתה.