
מה אפשר ללמוד ממותו העלוב של בריון קטן ורצחני כמו סינוואר?
שוב, כמו בעוד פעמים רבות בשנה החולפת, קיבלנו שיעור חשוב בענווה: אנחנו לא גדולים כמו שחשבנו אבל גם האויבים שלנו לא אימתניים כמו שדמיינו. איך כל זה קשור למגילת קהלת, אותה קוראים בסוכות?
- אליהו לוי
-
אא
ביום חמישי שעבר, במוצאי החג, התבשרנו על חיסולו של יחיא סינואר הארור. סינואר, האיש שהפך את עזה למורדור ואת אנשי עזה לאורקים צמאי דם, מת באקראי, מפגז שכוון לעברו על ידי סמל פשוט. המפלצת האיומה, האיש שאחראי באופן ישיר לטבח של השבעה באוקטובר ולכל המוות, ההרס והחורבן שבאו בעקבותיהם, שהצית אש במזרח התיכון כולו והמיט שואה על העיר שבה גדל והעם עליו שלט, מת מוות עלוב, בודד, חסר תהילה. אפילו לא השקיעו עליו 80 אלף קילו של חומר נפץ, מאמץ מודיעני מורכב או מופע מרהיב של עליונות טכנולוגית ואווירית. הוא לא "זכה" להיהרג כמו איש חשוב אלא חוסל כמו טרוריסט עלוב.
בבוקר של יום שבת סוכות נוהגים בעדות אשכנז לקרא בבית הכנסת את מגילת קהלת. ספר קהלת הוא ספר מעט קודר, ציני. המוטיב החוזר שלו הוא הבלותם של חיי האדם בעולם הזה. "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". אלו המילים הפותחות את הספר וזוהי גם התמה החוזרת ונשנית בו בווראיציות שונות. על רקע מותו של סינואר, פסוק אחד תפס במיוחד את תשומת ליבי: "אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה וְשָׁנִים רַבּוֹת יִחְיֶה וְרַב שֶׁיִּהְיוּ יְמֵי שָׁנָיו וְנַפְשׁוֹ לֹא תִשְׂבַּע מִן הַטּוֹבָה וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לּוֹ אָמַרְתִּי טוֹב מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל. כִּי בַהֶבֶל בָּא וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ וּבַחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה".
חשבתי על סינואר בתור זה ש"בהבל בא ובחושך ילך ובחושך שמו יכוסה". בריון קטן שנולד במבואות האפלים של רצועת עזה המקוללת. האיש הפעיל כה הרבה אלימות בחייו. רצח, רמס, גזל. רדף אחרי עוד ועוד כוח במובן הכי טהור שלו – כוח אלים, גס, קר. הוא יצק עוד ועוד בטון לתוך האדמה, הקים מבצרים, צבר פצצות, טילים, כלי משחית, הפך את המקום שבו הוא נולד וגדל לתעשייה של טרור, למקום של אימה ואלימות.
ברגע השיא של חייו, הוא אסף את כל הדבר האימתני הזה והוביל עשרות אלפים להשתוללות מוות. אנשי עזה פשטו כמו מקקים היוצאים מן המחילות על הארץ המבורכת ממזרח להם, ושרפו, טבחו הרסו. כה הרבה הרס. כה הרבה רוע. והכל מתודלק מונע ומוכוון על ידי איש אחד שחשב שהוא יכול.
לפני שנה, האיש הקטן הזה חשב בוודאי שהוא אלהים. שיחקה לו השעה. הוא הצליח לפגוע, להחריב. הוא חטף מאות אנשים תמימים ואסף אותם אל תוך מחילות האימה שבנה. ובמשך יותר משנה, למול המאמצים האדירים שהפנה העולם כולו, הקשה סינואר את עורפו. הוא חשב, ולעיתים גם אנחנו, שהוא חזק. שהוא יכול.
מכל התרחישים הבלתי צפויים שזימנה לנו המלחמה, המוות האקראי של סינואר היה אחד הפחות צפויים. לא כך דמיינתי את הסוף שלו. האמנתי שמדובר באיזה מאסטר-מינד עם תוכנית מתוחכמת. אחרי הכל, הוא הצליח להכות את מדינת ישראל אחת המכות הקשות שידעה. יתרה מכך, העיקשות הבלתי מתפשרת שלו זרעה בנו אשליה שמדובר במישהו ששולט בעניינים. אבל לפתע מסתבר שהיה מדובר בבלון נפוח. שבעצם כל מה שנשאר מהדבר המפחיד הזה שנקרא "חמאס" הוא איזה מחבל עלוב שמתרוצץ בין חורבות רפיח כמו עכברוש מפוחד.
אך שוב, כמו בעוד פעמים רבות בשנה החולפת, קיבלנו שיעור חשוב בענווה: אנחנו לא גדולים כמו שחשבנו אבל גם האויבים שלנו לא אימתניים כמו שדמיינו.
למרות שאנו נמצאים כעת בסוכות, תהפוכות גורל אלו מזכירות לי דווקא את פורים. בפורים אנו חוגגים את הצלת ישראל מידי האיום האיראני של אז – המן, חמינאי של הימים ההם. ומה שאנו מעלים על נס בפורים הוא ה"פור", כלומר הגורל. המן הפיל גורל להשמדת ישראל. שיחקה לו השעה והוא חשב שהוא חזק וכל יכול. אך אנו מכירים את הסוף: הוא סיים על עץ גבוה, יחד עם עשרת בניו. הגורל התהפך, ופתאום הוא איבד הכול. הוא נתלה על העץ שהוא טיפס עליו וסיים כמו כלב. "בהבל בא ובחושך ילך ובחושך שמו יכוסה".
בסוכות אנו חוגגים את השפע של העולם הזה, של החיים הארציים, את הברכה החומרית של השנה החולפת. סוכות הוא חג האסיף, החג שבו האדם מסכם את השנה החקלאית וחוגג את הברכה שהביאה לו האדמה. ובאופן מעט אירוני, דווקא בחג זה, נוהגים בהרבה קהילות לקרוא בבית הכנסת את מגילת קהלת, המגילה שמזכירה לאדם את הבלות חיי העולם הזה.
אבל האירוניה במקרה זה מכוונת. כי כמו שקהלת עצמו מזכיר כל הזמן, היכולת לשמוח בברכה שמביא העולם הזה מותנית בכך שזה לא יעלה לנו לראש. הענווה, ההכרה בכך שהברכה שיש לנו אינה מובנית מאליה, היא שמאפשרת לנו לשמוח.
השמחה מותנית בתחושה של הכרת תודה, בהכרה מתמדת שהשפע והברכה אינם זכות שרשומה על שמנו בטאבו. כאשר אנו מתחילים להרגיש שהמצב של השפע מובן מאליו אנו מסתכנים פעמיים. ראשית, אנו הופכים שאננים, ומתוך כך חלשים ופגיעים. שנית, כיוון שאנו מתחילים להסתכל על השפע כמובן מאליו, אנחנו שוכחים לשמוח בו. אנו מתחילים לעסוק בשטויות, להתעצבן על דברים קטנים ולמרר לעצמנו את החיים הטובים שזכינו בהם.
מצד שני, עלינו לזכור שגם המצב ההפוך אינו גזירת גורל. בשעות קשות, שבהן נראה שאויבנו מרימים ראש ומשחקת להם השעה, עלינו לזכור שהם אינם המפלצות האיומות והכל יכולות שאנו מאמינים שהם. הם בסוף רק אנשים קטנים, שמאמינים שכוח ואלימות יכולים להביא להם גדולה. אבל הם טועים. בסוף הם סך הכל אנשים. בהבל בא, בחושך ילך ובחושך שמו יכוסה.