איך מתווכים לילדים את החיים תחת אזעקות בלתי פוסקות?

בחצי השנה האחרונה נוספו ללקסיקון של ילדיי הקטנטנים המילים: בומים, אזעקה, ממ״ד ושמע-ישראל. אנחנו גרים במושב בצפון בו זמן הכניסה לממ״ד מרגע ההתראה הוא 30 שניות ואין לנו ממ״ד בבית. לפחות שלוש פעמים בשבוע אנחנו מוצאים את עצמנו יורדים במדרגות ביתנו במהירות ונכנסים לממ״ד בביתו של השכן. בכל אותם הרגעים, כשאנחנו כבר שומעים בומים ויירוטים מעל הראש שלנו, אני שרה לילדים שלי שירים ואומרת ״שמע ישראל״.

להיות אמא בזמן מלחמה זה מאתגר, בעיניי, בעיקר בגלל הצורך לתמרן בין מה שהילדים שלי צריכים לבין מה שהילדה הפנימית שלי צריכה באותו הרגע.

לפני חודש חוויתי פעם ראשונה אזעקה כשאני לבד, בזמן שנסעתי בכביש. זו הפעם היחידה שיכולתי להגיב כמו שרציתי מבלי לסנן באמת שום תגובה או רגש שלי כמו שאני נדרשת כשאני ליד הילדים. עצרתי בצד, נשכבתי על הכביש, שמתי שתי ידיים על הראש והרשיתי לעצמי להרגיש את הפחד, הכעס, התסכול על המצב במלוא העוצמה. התחלתי לבכות.

לעומת זאת, בכל יתר הפעמים כשיש כאן אזעקות, אני נמצאת בבית עם שני ילדיי ואני צריכה להגיב באופן שקול ומחושב, כזה שלא יהיו לו השלכות שליליות עליהם. אני נושמת עמוק ומשתדלת לשדר להם ביטחון, להציג להם פנים רגועות ומחייכות ולשיר להם שירים, כל זאת, בזמן שהגוף שלי רועד ואני מתפללת להגיע לממ״ד בזמן.

כמי שלומדת שיטת ימימה כבר כמה שנים, יש עצה משיטת ימימה שעוזרת לי לתווך לילדיי את המצב ולהתמודד עם אתגר התמרון הזה בינם לבין עצמי ברגעים המאתגרים האלו. ימימה מבקשת לתחם את המחשבה מאחיזות העבר וחששות מהעתיד וקוראת לזה - גאולת הנפש.

גאולת הנפש זה בדיוק מה שאני מבקשת בשבילי, בשביל ילדיי ובשביל כל העם שלנו. ימימה בעצם אומרת שאותה הגאולה קורית כשאנחנו מחוברים אך ורק לרגע הזה. לילדים זו משימה די קלה, לשמחתי יש להם באמת רק את הרגע הזה. בזמן אזעקה, הם לא חושבים על עתיד המדינה או על דקות העבודה היקרות שהם מפסידים כעת בריצה לממ״ד. הם לא חושבים על האזעקה שהייתה אתמול והם לא מחברים את החוויה הזו לסיפור שלם שמתרחש כבר שנה שלמה וסופו לא נראה באופק.

בזמן אזעקה הילדים שלי חווים אמא שמחזיקה אותם על הידיים, מחבקת אותם ושרה להם שירים. ברגע הבא, הם חווים עשר דקות נפלאות בהן אמא שלהם לגמרי נוכחת איתם ולא עסוקה בענייני הבית או בפלאפון והם נהנים לחקור ולגלות בכל פעם עוד פריט מעניין בממ״ד של השכן. זו החוויה שלהם. אני מניחה שהם גם עלולים להיות מבולבלים ולתהות למה עצרנו את עיסוקינו ועברנו לבית אחר ולמה יש ״בומים״ באוויר. אבל לרוב, כל עוד אני מצליחה לתווך להם את המצב באופן מרגיע, גם הם נשארים רגועים.

ישנה עצה נוספת של ימימה שעוזרת לי להתמודד עם המצב: ״לעשות מתוך חיבור לכוחותיי האמיתיים״. הרי לא תמיד יש לי כוח לחייך ולשיר שירים כשאני בעצמי מפחדת ומודאגת. לא תמיד אני מוצאת את המילים הנכונות כדי לתווך לילדיי את המצב ולטעת בהם בטחון ואופטימיות. לכן, אני משתדלת להתחבר לכוחותיי האמיתיים ולשאול את עצמי למה אני כן מסוגלת עכשיו?

אני כל כך מייחלת ומתפללת שהמלחמה תסתיים בקרוב ושמחכה לנו עתיד קרוב, חדש וטוב במדינתנו. לצד זה, אני מודה על כך שבתוך הנסיבות הקשות האלו, למדתי המון דברים עליי ועל כוחותיי. למדתי שזה בסדר גם לפעמים להגיד לילדים שלי שאני מפחדת וזה בסדר שגם הם לפעמים מפחדים. זה בסדר שלא תמיד יש לי את המילים הנכונות או החיוך המתאים. זה בסדר שילדיי ילמדו שלאמא יש הרבה גוונים ומצבים בנפשה וגם להם יש את החופש להיות כאלה מורכבים וצבעוניים. יותר מכל, למדתי שכמה שחשובה הגישה שלנו בדרך לממ״ד ובשהייה בתוכו, חשובה לא פחות הבחירה שלנו איך לצאת מהממ״ד ולהמשיך לרגע הבא בחיינו. איך לבחור ברגע הבא מתוך גאולת- נפש, כמו שאמרה ימימה, ולא לתת לרגע שקדם לו לפלוש אליו ולהפריע לו כל כך.