האם עם הנצח באמת לא מפחד מדרך ארוכה?

להתעורר בבוקר לידיעה ״ארבעה חיילי מילואים נהרגו בדרום לבנון״ הפך לאירוע כמעט שגרתי. בכל לילה כשאנחנו הולכים לישון אנחנו יודעים שחיילים ימותו, שבאיזשהו בית או בסיס יעוף כטב״ם ויתפוצץ, שיהיה פיגוע ברחוב הומה - ואנחנו נתעורר ונראה את הכותרת בYnet. איך אפשר לחיות כך? מאיפה העם הזה מגייס את הכוחות, בכל בוקר מחדש, להמשיך את האירוע שמתגלגל כבר יותר משנה, ובעצם נראה שאין לו שום נקודת התחלה ברורה? מתי הוא התחיל באמת - במלחמת העצמאות? בשואה? בפוגרומים שקדמו לפני השואה? התחושה הזאת, של מסכת ייסורים שאין לה התחלה ואין לה סוף, גרמה לי להרהר בסיסמא מוכרת, ״עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה״, ולתהות לגביה. האמנם? האם אנחנו באמת לא מפחדים מדרך ארוכה?

כדי לענות על השאלה הזאת, צריך לרדת לעומק המשפט הזה ולמשמעות שמאחוריו. הוגה המשפט, הרב יהושע ויצמן, שאב את השראתו מתוך משנתו של הרב קוק, ובמיוחד מקטעים ספציפיים שהרב קוק כתב על מסעו הארוך של העם היהודי. כך למשל הקטע הבא: "דרכנו בחיים הלאומיים וצידודם (= הקשר שלהם) כלפי היחש האנושי הכללי (= הדרך האנושית הכללית) ארוכה היא מאד. ארוכים הם חיינו וארוכים הם, על כן, דרכינו. גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו״. משפט אחר, שהשפיע על הרב יהושע ויצמן, הוא: "ואנחנו, כדרכנו שלא לְהִתְיָרֵא מדרך ארוכה, הננו הולכים וסוללים לאיטנו את הדרך הזה אשר החילונו (=התחלנו) מימות עולם שלנו לסלול אותו". על מה הרב קוק מדבר? מהי הדרך האנושית הכללית שהרב קוק מדבר עליה?

לפי חכמת היהדות, התכלית שלשמה נוצר האדם הראשון הייתה לעבוד את גן העדן ולשמור עליו: (בראשית, ב׳): ״וַיִּקַּח ה׳ אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״. אלוהים יצר את העולם, שנמשל לגן, והמין האנושי קיבל את הכישרונות שלו כדי שהוא ישתמש בהם לשמור ולטפח את העולם הזה - כמו גנן או אב בית שאלוהים שכר. פרי עץ הדעת  ״טוב ורע״ היה אסור מפני שהוא גרם לערבוב בין המושגים טוב ורע. לפני אכילת עץ הדעת, האדם היה מודע רק לטוב שבעולם, ואפילו לא היה מסוגל לעשות רע. מרגע שאכל את הפרי, הוא נהיה מודע לרוע הקיים בעולם ולהמשך אליו. מאותו רגע הוא נכנס למאבק תמידי, שמלווה אותו עד היום, לנסות להפריד בין הטוב והרע המשולבים יחדיו בחיים, לבחור לעשות טוב למרות הפיתויים שבתוכו המושכים אותו לבחור בדרך הרעה והקלה.

התנ"ך מספר לנו שבתחילת המסע הזה, האנושות אכזבה את אלוהים שוב ושוב. התפתחה תרבות אנוכית וחסרת רסן שבה אונס, זנות, רצח וגזל הפכו לנורמות מקובלות, עד שאלוהים החליט להביא מבול כדי לעשות ״ריסטארט״ לעולם. גם לאחר מכן, האנושות המשיכה בדרכה הקלוקלת  – אלא שאז הופיע בהיסטוריה אברהם אבינו. אברהם עוד בצעירותו החליט להתנתק מהתרבות הקיימת ולצאת לדרך חדשה של רדיפת צדק, חסד ומשפט. זו הסיבה שהוא נקרא "עברי" – כי עמד בעברו השני של המוסר המקובל, שונה בתכלית משאר האנושות. אברהם הנחיל את דרכו לדורות שאחריו, עד שבני ישראל, צאצאיו של נכדו, יצאו מעבדות מצרים ונשבעו להגשים חלום ישן – להקים ממלכה המבוססת על חוקי צדק וחסד, המגוננת על אלמנות, גרים, יתומים ועבדים, ומקפידה לשפוט בצדק גם את בעלי ההון והשררה.

כאן נמצא, לפי הרב קוק, הקשר העמוק בין עם ישראל לאנושות כולה: מטרתו של עם ישראל, כבר מראשיתו, היא לשוב לייעוד האנושי המקורי של אדם הראשון – לשמור ולטפח את העולם שאלוהים ברא. מאז חלפו אלפי שנים. עשינו טעויות גדולות, איבדנו את ארצנו ושבנו אליה, חווינו אנטישמיות, פוגרומים, שואה, מלחמות – והנה אנחנו כאן, עדיין במסע. כשאנחנו מביטים על המציאות במבט היומיומי, קשה שלא להתמלא תסכול. רוע, חוסר צדק וסבל עדיין אופפים אותנו. אנחנו רואים אנשים טובים מתים, והסוף לא נראה באופק. אולם, כשמעבירים את המבט אל התמונה הרחבה של ההיסטוריה, אי אפשר שלא להתפעל מההתקדמות שהתחוללה לאורך הדורות.

בעולם כיום, רעיונות כמו ביטול העבדות, כבוד לכל אדם, תמיכה במיעוטים, ותפיסה שמלחמה לגיטימית רק כהגנה עצמית – ערכים אלו אומצו והפכו לנורמה ברוב המדינות. העולם, בצעדים קטנים, לומד להבחין בין טוב לרע. אולם הדרך להנחלת ערכים אלו לא קלה: לעיתים נדמה שהאנושות למדה את הלקחים העמוקים רק מתוך טראומות ואסונות. רק לאחר מהפכה עקובה מדם בצרפת נסדקה ההיררכיה הנצלנית של האצולה. רק בעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה, למד העולם המערבי על ערך השלום ועל הצורך בהגנה על זכויות מיעוטים. ונראה שכעת אנחנו, עם ישראל, עומדים בחזית של מלחמה שתהווה גם מהפיכה ערכית בעולם כולו - כיצד יש להתמודד מול תרבויות טרור, מול עמים שאינם נרתעים ממלחמה ומרצח של חפים מפשע תוך שימוש באזרחים שלהם עצמם כמגנים אנושיים.

אכן, "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" הוא משפט קשה – כי אי אפשר לומר שאין פחד. יש, והוא מוחשי מאוד. אנחנו יודעים היטב את מחיר המסע הזה – כולנו חווים אותו על בשרינו. אז מה הפירוש של הביטוי "לא מפחד"? כפי שאני מבין זאת, מדובר ביכולת של העם שלנו, שוב ושוב, להתגבר על הפחד. הכוח שנותן לעם שלנו להתגבר על הפחד, הוא אמונה עמוקה שמעולם לא דעכה, מימיו של אברהם אבינו ועד היום, בכך שניתן לתקן את העולם – ושהתיקון הזה תלוי בנו. רק כך אפשר למצוא משמעות עמוקה בתוך כל הסבל, רק כך אפשר לנשום עמוק והמשיך להאיר באומץ כנגד כל הצללים והחשיכה.