מדוע משטרת שיקגו מסרבת להודות שמוסלמי ירה ביהודי על רקע אנטישמי?

בשבת שעברה התרחש בשיקגו אירוע דרמטי: יהודי אורתודוקסי שהיה בדרכו לבית הכנסת נורה בגבו על ידי צעיר שקרא "אללה הוא אכבר". לאחר מכן נמלט התוקף, וכשהשוטרים והפרמדיקים הגיעו לזירה, חזר ופתח גם לעברם באש. בסרטון שתיעד את חילופי היריות נשמעות שוב קריאות "אללה הוא אכבר" לפני שהמשטרה נטרלה את היורה ופינתה אותו במצב קשה לבית החולים. התגובה של רשויות אכיפת החוק העלתה תהיות רבות בקרב הקהילה היהודית והציבור הרחב. למרות הסרטון שמציג את צעקותיו של היורה בזמן התקיפה, המשטרה בחרה להימנע מהגדרת האירוע כמעשה אנטישמי ולא נגעה במניעים אפשריים. החלטה זו עוררה זעם ואכזבה בקהילה היהודית, שמתקשה להבין את חוסר המוכנות להכיר במציאות הברורה.

מה עוצר את המשטרה מלומר את האמת? נראה שאין תשובה אחרת – זוהי הזרוע הארוכה של הפוליטיקלי קורקט. אז למה בעצם קיים הפוליטיקלי קורקט? מאיפה זה התחיל? הסבר הגיוני לכך הוא שמדובר בביטוי לטראומה מהגזענות האירופאית. השקר הנורא בגזענות הוא שהיא טוענת לנחיתות טבעית של קבוצות מסוימות, ושגזעים נחותים נועדו לשרת גזעים עליונים או להיות מושמדים מן העולם. אמונה זו הביאה את העולם לבצע את הזוועות הנוראיות ביותר בתולדות האנושות, זוועות שנובעות מההשקפה השקרית והמכוערת של הגזענות. כך האירופאים רצחו ובזזו את הילידים האינדיאנים, כך שחורים נחטפו לעבדים, וכך יהודים הובלו למחנות המוות.

לאחר מלחמת העולם השנייה, העולם החל אט-אט להתפכח ולראות את גודל הזוועות שביצע. מאז, התגברה תנועה נחרצת נגד הגזענות, שהובילה לשיפור מעמדותיהם של קבוצות מוחלשות רבות. שינויים אלו שיפרו את החברה בצורה משמעותית, אך הם הולידו בעיה נוספת: בניסיון עוצמתי להדחיק את העוולות, התעלמו גם מחלקים מסוימים של האמת, ואלה הפכו לטאבו.  זאת נקודת ההתחלה של הפוליטיקלי קורקט. כך קמה תרבות פוסט-מודרנית שמכחישה את ההבדלים שבין תרבויות ודתות שונות. גם כאשר התופעות ברורות כשמש, כשהאסלאם מצמיח מתוכו טרור באופן הרבה יותר רחב מכל דת אחרת, הפוסטמודרנים נמנעים מלהצביע על כך - מכיוון שבתת מודע שלהם, הודאה בכך קשורה לגזענות שחוללה את זוועות המאה הקודמת. התוצאה המעשית של הכחשה זו היא משמעותית: כל עוד לא מוכנים לאפיין את הבעיה בגלוי, לא ניתן להתמודד עמה באופן אפקטיבי.

במקרים כמו זה של אירוע הירי בשיקגו, תחושת חוסר האונים גוברת ומביאה איתה תחושות של טינה ואובדן אמון ברשויות. רגשות אלה, אשר נפוצים כיום ברחבי העולם המערבי, מבעבעים ורותחים ומאיימים ליצור תגובת נגד קיצונית. התוצאה המסוכנת של התהליך הזה עלולה להיות חזרה לגזענות, בגלל הכעס על התכחשות למציאות.

כיצד ניתן להימנע מהמעגל הזה שחוזר ונשנה? נראה שאין לכך תשובה פשוטה. חכמת היהדות מציעה גישה של התבוננות מעמיקה בתופעות ובעובדות עצמן, תוך הימנעות מהסקת מסקנות מכלילות ומהירות. התלמוד, לדוגמה, מאמן את הלומדים אותו להפנים שיטת חשיבה ביקורתית ומדוקדקת, המבוססת על ניתוח פרטי הפרטים של החיים והצטברות ניסיון חיים רב־דורי. בניגוד לפילוסופיה היוונית, היהדות לא מתעסקת בעולם של אידאות שמנותקות מן העולם הממשי – כל הלימוד עוסק בדוגמאות ממעשים והתרחשויות שנובעים מתוך החיים עצמם. כל דיון בוחן את המציאות באופן זהיר, שיטתי תוך הימנעות מתיאוריות מכלילות שאינן מבוססות.

יכולת ההתבוננות הזו אינה נרכשת ביום אחד, וגם לא כל אחד מסוגל להשיג אותה במלואה. עם זאת, כשלומדים עוסקים מידי יום בסוגיות האלה, מבקשים להבין כללים מתוך הפרטים ולהפך, ומשווים בין המקרים לבין העקרונות, הם מפתחים בהדרגה ראייה מדויקת ומאופקת. ראייה זו מאפשרת להם לכוון לאמת, אך גם לשמור על צניעות ולהכיר במגבלות הידע במקרים שבהם האמת לא ברורה במלואה.

אך האם רק מאמץ ולימוד מתמיד יסייעו לנו להימנע מלשוב אל אותן טעויות היסטוריות? לפי חכמת היהדות, ישנה דרך נוספת: ליפול ולקום, פעם אחר פעם, כשבכל  נפילה האנושות תלמד עוד לקח קטן. המילה "ייסורים" נובעת מאותו  שורש של המילה "מוסרות״ -  הכלי שמוביל את הבהמות בשדה לדרך ישרה. על כך, הרב קוק כותב:״ ... יצורפו לאומים ויזוקקו בכור העוני ובהמון מלחמות וצרות (= העמים יטהרו ויחזקו את המוסר שלהם בעקבות עוני, מלחמות וצרות), יכותתו גוי בגוי וממלכה בממלכה (= המתחים וההתנגשויות שבין העמים השונים בסופו של דבר יהפוך את  העולם לשוחר שלום ורודף צדק)...״. אולם, אפשר לחסוך לכתחילה לפחות חלק מהייסורים. כמו שאומרים: ״קשה באימונים – קל בקרב״. אם נתאמץ ביום יום שלנו להתבונן על החיים ולנתח אותם, אם נעמול יום יום כדי להבין את המציאות הסובבת אותנו – לא נחשוש לעמוד מול האמת גם כשהיא מורכבת וקשה. אם נעשה זאת, נדע לאבחן בעיות אמיתיות ולהתמודד איתן הרבה יותר טוב ממה שעושה זאת, למשל, משטרת שיקגו.

.