אנחנו והאיראנים: מערכת יחסים סבוכה עם היסטוריה של אלפי שנים

מבלי משים, במהלך השנה האחרונה, נכנסה ישראל לעימות ישיר עם אויב שפעל עד עתה רק מחוץ למגרש – איראן. הרפובליקה האיסלאמית של איראן, השלטון של העם הפרסי מאז המהפכה בשנת 1979, סימן את ישראל כאויב מרכזי כבר מימיו הראשונים. השמדת ישראל הפכה להיות אחד ממטרות המשטר והעקרונות החשובים שלו. בחסות שלטון האייתאללות, הר הבית קיבל מעמד מחודש בעולם האסלאמי. על אף שהר הבית היה סמל עבור אסלאמיסטים מראשית התנועה הציונית, אף אחד לא שם אותו במרכז כמו המהפכנים האיראנים. הם קבעו יום אבל מיוחד לציון העובדה שירושלים מחוזקת בידי מדינת ישראל ולא בידי האסלאם. יום זה מכונה "יום ירושלים", והוא חל ביום השישי האחרון של חודש הרמאדן, ועיקרו, אירועים אנטי ישראלים.

למרות כל זאת, עד השנה האחרונה, העימות בין ישראל לאיראן התבצע בערוצים חשאיים ודיפלומטיים בלבד. איראן טיפחה כוחות כמו החמאס והחיזבאללה, שהעוינות שלהם לישראל קדמה לזו של איראן ונבעה ממניעים אחרים. כיוצא בו, גם מדינת ישראל פעלה בעיקר בערוץ החשאי של חיסולים, חבלות, ומאמצים דיפלומטיים לבלום את תוכנית הגרעין של איראן, אך השנים נמנעו מעימות ישיר.

בחודשים האחרונים, הכפפות הוסרו. ראשית, מכיוון איראן, ששיגרה לעברנו שתי מתקפות טילים חסרות תקדים. ובסוף השבוע האחרון, ישראל החזירה אש. העימות הישיר בין ישראל לאיראן נפתח רשמית. שחקן נוסף נכנס למעגל המלחמה. איראן אינה עוד גורם עקיף המתערב בנעשה מלמעלה אלא שחקן פעיל במגרש.

מי היא איראן ומה בדיוק היא רוצה מאתנו? מדוע מדינה שרחוקה מאתנו אלפי קילומטרים כה אובססיבית כלפינו? האם אין להם דאגות פנימיות דוחקות יותר? האם אין להם אויבים קרובים לטפל בהם? מדוע הם מכלים את ממונם ואת מרצם על הסוגייה הישראלית? שאלה זו מתחזקת על רקע ריחוקה של איראן מהשאלה הפלסטינית. בניגוד לשאר העמים הערביים באזור, שיש להם נגיעה קרובה או רחוקה בסוגיה הפלסטינית, האיראנים מעולם לא היו קרובים לעניין. גם מבחינה אתנית, גם מבחינה דתית וגם מבחינה גאוגרפית אין להם קשר עם הפלסטינים. הם מעולם לא קלטו פליטים פלסטינים ומעולם לא היה נראה שהמאבק האישי שלהם עם ישראל מזיז להם במיוחד.

התשובה לשאלה זו מורכבת. ישנו האלמנט הדתי כמובן. המאפיין המרכזי של המשטר באיראן של אחר המהפכה הוא אדיקותו באסלאם, וניתן לתלות בדת את השנאה האובססיבית לישראל. אולם, תשובה זו לבדה אינה מספקת. סעודיה, לדוגמה, היא מדינה שמרנית אף יותר מאיראן מבחינה איסלאמית. ולמרות זאת, עוינותם לישראל פחותה משל האיראנים, על אף שהם כן לוקחים אחריות על הסוגייה הפלסטינית. יתרה מזו, אדיקות דתית באסלאם אינה מחייבת שנאה לישראל. לא חסרים דוגמאות של מוסלמים אדוקים שתומכים בישראל.

יתרה מזו, איראן, עד עצם היום הזה, היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה נותרה קהילה יהודית. הקהילות היהודיות בכל רחבי המזרח התיכון חוסלו שנים ספורות לאחר הקמת מדינת ישראל. היהודים שחיו בהם מאות שנים נרדפו ואולצו לעזוב. מרביתם עלו לישראל, שנותרה המקום היחיד ברחבי המזרח התיכון עם חיים יהודיים. יוצאת הדופן היחידה הייתה איראן. גם לאחר המהפכה האיסלאמית, נותרה באיראן קהילה יהודית, המתקיימת עד עצם היום הזה. באיראן חיים כ-20 אלף יהודים ויש להם אפילו נציג בובה בפרלמנט. איני מקנא בקרע הנפשי של יהודים אלו כיום, אך עדיין, לעניינו, הדבר מעלה סימן שאלה מעל תזת הקנאות הדתית הפאנטית. אי אפשר להציג את העם האיראני כאספסוף מוסת בעל שנאה קדומה ליהודי באשר הוא יהודי. הסיפור קצת יותר מורכב.

אחד ההסברים המקובלים ליחס של המשטר המהפכני באיראן לישראל נעוץ במהפכה עצמה. לא רבים זוכרים היום, אבל עד 79, איראן הייתה יוצאת דופן במזרח התיכון דווקא בשל הידידות שלה עם ישראל. איראן הייתה המדינה היחידה באזור שהכירה במדינת ישראל וניהלה אתה קשרים דיפלומטיים חמים. לאחר המהפכה, האויב המרכזי של השלטון החדש היה השלטון הישן. כדרכם של מהפכנים, ביקש השלטון החדש לנקוט מדיניות הפוכה בתכלית מזה של השלטון הישן. השלטון הישן הוצג כבובה על חוטים שנוהלה בידי המערב הנוצרי, והברית שלו עם ישראל הייתה הראיה לכך. השלטון האסלאמי החדש הציג את עצמו כמו שמביא שוב כבוד לעם האיראני ולמסורת הדתית שלו, וכפועל יוצא מכך, סימן כאויב את ידידי המשטר הישן: אמריקה וישראל. אמריקה הפכה לשטן הגדול וישראל לשטן הקטן.

בהמשך, התווסף לכך האלמנט של השאיפות האימפריאליות של המשטר האיראני החדש. בכסות המוסלמית החדשה שלה, ביקשה איראן להפוך למעצמה אזורית ובכך להשיב לעם הפרסי את כבודו האבוד לכאורה, כמעצמה אזורית ואף כאימפריה. הכלי המרכזי לכך היה הפיכת ישראל, הסמל שאיחד את העולם הערבי-אסלאמי במשך עשורים, למטרה מרכזית שלה. באמצעות השמדת ישראל קיוותה איראן להפוך שוב למעצמה אזורית, לשליטת האימפריה האסלאמית, כמו שהיא שאפה להיות מאז תחילת הכיבוש המוסלמי, אך אף פעם לא באמת הצליחה. ואכן, הדבק שמאחד את מה שמוכנה היום "הציר" הוא הדבק של שנאת ישראל. איראן אספה את כל הקבוצות הרדיקליות, המנודות והמפורקות באזור ופרשה עליהן את חסותה, כשהיא מעניקה להן תקווה להיות חלק מכוח אימפריאלי עולה שיעצב מזרח תיכון חדש.

אולם כעת, בעקבות המלחמה האחרונה, נפתח פתח תקווה למזרח תיכון חדש מסוג שונה – מזרח תיכון ללא הצל הקודר של שנאת ישראל, מזרח תיכון ללא שאיפות אימפריאליות הרסניות, מזרח תיכון שבו משגשגים עמים שונים זה לצד זה באמצעות טיפוח אינטרסים משותפים. העימות הישיר מול המשטר האיראני הנוכחי פותח אפשרות לא רק להסרת איום הגרעין מעלינו, אלא לקראת חזון הרבה יותר מקיף. הוא פותח הזדמנות להחזיר לקדמותם את היחסים הטובים שהיו לנו מול העם הפרסי בעבר הקרוב ובעבר הרחוק.

מערכת היחסים שלנו עם העם הפרסי ידעה כבר בעבר תהפוכות ממין זה. מצד אחד, אנו זוכרים את פרס כבריטניה או ארה"ב של ימי בית שני – המעצמה שפרשה חסות על שבי ציון ונתנה להם את הצ'רטר לשוב ארצה, להקים מחדש את המקדש ולחדש את הממשל היהודי בישראל. מצד שני, אירועים אלו הגיעו זמן קצר לאחר שאותה ממלכה עצמה זממה להשמיד אותנו: הסיפור של מגילת אסתר מתרחש גם הוא בפרס, ושם אדם אחד עם שאיפות אימפריאליות מוטרד מאד מאותו "עם מפוזר ומפורד" שעומד בדרכו לעולם דספוטי שבו הוא הופך לשליט יחיד. אבל, בסופו של יום, כולנו זוכרים איך הסתיימו התוכניות של המן. התוכנית שלו קרסה והתרסקה, והמהלך המחושב שתכנן התהפך עליו ועל תומכיו, שהושמדו כמעט ללא מאבק.

אנו נמצאים בימים הרי גורל, שדברים רבים יכולים להשתנות בהם. בימים אלו, יותר מתמיד, צריך להחזיק בתקווה, תקווה לכך שמצבנו יהפוך להיות טוב יותר באופן דרמטי, לכך שהשלכות המלחמה לא יהיו שקט זמני ומקומי אלא אכן מזרח תיכון חדש, מזרח תיכון של שגשוג ושל ברכה. וכנבואת ישעיהו בימים הרחוקים ההם:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ͏ִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.