לפעמים צריך לרסן גם את הכמיהה לגשם - ולהמתין

הסתיו הגיע לאזורנו מזה זמן אך לא כך הגשם. הגשם עוד מתמהמה בדרכו. והימים הולכים ומתקררים, האויר נעשה יבש יותר ויותר, והאדמה החרוכה וגם האנשים שעליה צמאים לגשם. הם רוצים שהגשם יבוא, שישטוף, שימחה את האבק של השנה הקודמת ויצמיח תקווה חדשה, שירטיב את הנשמה ואת הרחובות. והם צועקים: גשם! עכשיו!

הגשם הוא אחד המוטיבים האלמותיים של השירה – הן זו הגבוהה והן זו הפופולרית. אחד השירים הקאנונים של הפופ הישראלי הוא "גשם" של מאיר בנאי ז"ל. שיר זה הוא צעקה לגשם באופן לא מטפורי. הקול הייחודי של מאיר בנאי והביצוע המרגש שלו מעבירים במלוא החדות את הכמיהה של האדם לגשם, את העייפות של העיר ושל האדמה המאובקת, שעברה קיץ ארוך, מייגע, שוחק, ורוצה כעת מסך גשום, משהו שישטוף את הכל:

גשם, רד כבר גשם
כי צריך לשטוף הכל
לא רוצה לראות הכל כשבא
הגשם
רד כבר גשם
כי העיר כבר עייפה
היא פוחדת מעצמה
רוצה לנשום.

המוטיב של הגשם מתחבר היטב גם להקשרים של מלחמה. אחד השירים הידועים ביותר של יהודה עמיחי הוא "גשם בשדה הקרב". שיר קצרצר ופשוט, שדווקא בשל כך מצליח להעביר צמרמורת בגב:

גֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי;
עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים, אֲשֶׁר
מְכַסִּים רָאשֵׁיהֶם בַּשְּׂמִיכָה –
וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֵּתִים, אֲשֶׁר
אֵינָם מְכַסִּים עוֹד.

מהו הגשם היורד על שדה הקרב? זהו הגשם המערפל את הכל? זהו גשם שמזכיר שהחיים ממשיכים והגשם ישטוף את הכל, את החיים ואת המתים? זהו גשם שמבשר על חיים חדשים או גשם שמבשר על כך ש"הכל הולך אל מקום אחד"? זהו גשם מאיים או גשם שמבשר שכחה? החיים מתכסים מפני הגשם אבל המתים כבר לא – מהו אותו גשם? מה שהופך את שירו של עמיחי לעוצמתי כל כך הוא העובדה שאין תשובה אחת לכל השאלות הללו. יש כאן בעיקר שאלה. 

הנקודה שאני רוצה לדבר עליה כאן היא הכמיהה לגשם שיגיע "עכשיו!". כמיהה זו, שמתבטאת היטב בשירו של מאיר בנאי, מבטאת רגש עמוק וטבעי מאד. אנו רוצים שהגשם כבר יגיע – העיר עייפה, אנחנו מתקשים כבר לנשום את האוויר היבש והעמוס בכל הכאב של השנה החולפת, ורוצים הקלה מידית. רוצים כבר גשם.

הכמיהה לגשם, גשם שירד על שדה הקרב וגשם שירד על הערים העייפות שלנו, היא כמובן רק משל. כל השנה הזו עמדה בסימן הרצון לכך שהחטופים יחזרו עכשיו, שהניצחון יגיע עכשיו, שהחיילים ישובו לביתם עכשיו, שהמתחים הפנימים שלנו יפתרו עכשיו. כולנו כמהנו לגשם הזה, הגשם שיבוא באופן מידי וישטוף את הכל, ירפא את הלב השבור.

גשם? לא עכשיו בעצם

בסדר התפילה היהודי, הגשם והכמיהה לגשם הם מוטיב חשוב ומרכזי. הגשם מוזכר פעמיים בתפילת עמידה, תפילה בת 19 ברכות, שהיא החלק המרכזי בתפילה הנאמרת שלש פעמים ביום, בשחרית, במנחה ובערבית. הפעם הראשונה היא במסגרת ברכת "מחיה המתים" – ברכה שאינה בקשה אלא הודאה. ברכה זו מתארת את האופן שבו מתבטא השפע האלוהי בעולם שלנו, בתור שפע של חיים שיורד לעולם – מחייה מתים, מכלכל חיים בחסד, סומך נופלים, רופא חולים וכולי. שפע החיים האלוהי יורד לעולם ומביא ברכה לכל.

במסגרת ברכה זו, מזכירים גם את הגשם, ומודים לאל על כך שהוא "משיב הרוח ומוריד הגשם". אולם, בחלק זה של הברכה יש הבדל בין הקיץ והחורף. בקיץ אומרים: "מוריד הטל" ואילו בחורף: "משיב הרוח ומוריד הגשם". נקודת הזמן שבה מתחלף נוסח התפילה מקיץ לחורף, מ"מוריד הטל" ל"מוריד הגשם" היא שמחת תורה – יום שקיבל משמעות נוספת מאז שנה שעברה.

הברכה השניה שבה מזכירים את הגשם היא "ברכת השנים". ברכה זו היא כבר בקשה ולא הודאה, היא מבקשת על כך שהשנה תתברך, שהיבולים יעלו יפה ושבאופן כללי תהיה שנה טובה. במסגרת ברכה זו, מבטאים גם את הכמיהה לגשם. אנו מבקשים בה: "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה". בהתאמה, גם לברכה זו יש גרסה לחורף וגירסה לקיץ. בקיץ לא מבקשים על גשם כמובן אלא אומרים: "ותן ברכה על פני האדמה".

הנקודה המעניינת היא, שנקודת הזמן שבה מחליפים את הנוסח מזה של קיץ לזה של חורף אינה שמחת תורה, אלא שבועיים לאחר מכן. משמחת תורה ועד ז' חשוון, בחלק אחד של התפילה אנחנו כבר במוד של גשם: אומרים "משיב הרוח ומוריד הגשם", ובחלק השני אנו עדיין במוד של קיץ: אומרים "ותן ברכה" ולא מבטאים את הכמיהה לגשם שירד.

מדוע? חכמינו עונים כי הסיבה לכך הייתה דאגה לעולי הרגלים שצריכים לחזור לביתם. בימים שבית המקדש היה קיים, בני ישראל היו עולים לרגל לבית המקדש בחגים. חוגגים רבים היו מגיעים ממקומות מרוחקים, ואז לא היו אמצעי התחבורה של היום. בבל, עיראק של היום, הייתה המרכז היהודי הראשי של בני הגולה, והדרך מירושלים חזרה לבבל הייתה אורכת כשבועיים בתנאי הימים ההם.

חכמינו קבעו, לפיכך, שלמרות הכמיהה הדוחקת ל"גשם עכשיו!", ולמרות שבאמת כבר הגיע זמן הגשם, וזו העונה וכל התנאים כשרים לכך – על אף כל זאת, לא ראוי להתחיל לבקש על הגשם עד שבני בבל יחזרו לבתיהם. אנחנו לא רוצים שהגשם יבא "עכשיו!" אם המחיר של זה הוא שהאחים שלנו, שאתם בילינו את החג, ישטפו בגשם זלעפות כשהם בדרך הביתה על החמורים שלהם.

מדובר באיזון לא פשוט - איזון בין הכמיהה ל"עכשיו!" לבין התחשבות בתנאים הקונקרטיים, במחירים, בהשלכות, ובעיקר, ההכרה בכך שאותו גשם שעבור אחדים הוא הפצעה של אור, נחמה והקלה, שמוחה את הסבל ומשכיח את הצער, עבור אחרים הוא סבל, בוץ, וצורך לכסות את הפנים בשמיכה מפני המטר הזועף והמאיים.

גם בשעה שכבר הגיע עונת הגשמים, מלמדים אותנו חכמינו, עדיין צריכים לזכור את הערבות ההדדית ואת אלו שעלולים לסבול מהכמיהה שלנו לגשם שיבוא עכשיו. התזכורת הזה, כמדומני, רלוונטית מאד גם לימים שאנו עומדים בהם עתה.