ראשית המאה ה-19: נפוליאון מעניק שיוויון זכויות ליהודים, אך האנטישמיות רק משנה צורה

זמן קצר לאחר שעלה נפוליאון בונפרטה לשלטון (1821-1769), הכתיר את עצמו למלך צרפת. במשך 10 שנות שלטונו, פתח בסדרת כיבושים, שנחשבו לחסרות תקדים בהיסטוריה המודרנית, והכתירו אותו לגאון צבאי. הוא נכנס למתקפה נגד האימפריה האוסטרית, האיטלקים והרוסים - והצליח לנצח כמעט את כולם. כך הפך לשליטהּ של היבשת, וארגן מחדש את מפת אירופה כולה.

מה שהביס אותו, לבסוף, היה החורף הרוסי העז. ואז, כאשר מדינות אירופה ראו שהוא פגיע, התאחדו והביסו אותו. תחילה בלייפציג ב-1813, ולבסוף בקרב ווטרלו בשנת 1815. נפוליאון הוגלה כאסיר מלחמה לאי סנט הלנה, שם נפטר מסרטן או מהרעלה בשנת 1821.

בעוד נפוליאון מתקדם דרך אירופה במסעות הכיבוש, פגש ביהודים, הוקסם מהם, והעניק להם שיוויון זכויות. הוא סבר שההתנגדות לקבלם נובעת מהיותם שונים, וטען שאם ינהגו כמו כולם, ישתלבו ויתערו בחברה האירופאית. הוא האמין, שבכדי להשיג את המטרה, על שליש מכלל היהודים להינשא לנשים נוכריות, וכך אמר:

לעולם לא אקבל אף הצעה שתחייב את העם היהודי לעזוב את צרפת, כי בעבורי היהודים הם כמו כל אזרח אחר בארצנו. להבריח אותם מהמדינה - זו חולשה, אך להטמיע אותם - זה כוח.

פעמיים, בשנת 1806 ובשנת 1807, כינס נפוליאון את המנהיגים היהודיים, במטרה לקדם את רעיון "הצלת" היהודים. להלן כמה ציטוטים מהוראותיו של נפוליאון לסנהדרין של צרפת (20 ביולי 1806).

רצונו של הוד מעלתו הוא שתהיו צרפתים. ההחלטה האם לקבל את התואר המוצע היא בידכם... תשמעו את השאלות שיוצגו לכם, וחובתכם לענות ביושר ובאמת לכל אחת מהן. האם גירושין תקפים, גם כאשר אינם מוכרים בבית המשפט, ונוגדים את חוקי צרפת? האם יהודייה יכולה להינשא לנוצרי, והאם יהודי יכול לשאת נוצריה? בעיני היהודים - האם הצרפתים הם אחים או זרים? האם היהודים שנולדו בצרפת, והם אזרחי צרפת לפי החוק, רואים בה את מולדתם?... מה מקור סמכותם של הרבנים, ועד כמה גדולה שליטתם על חיי צאן מרעיתם?

מוקד השאלות מובן מאליו. נפוליאון ביקש מהיהודים לענות על השאלה הגדולה שעלתה מתוך הנאורות: מהי הזהות העיקרית שלכם, האם אתם יהודים לפני כל דבר אחר, או שאתם צרפתים? 

המנהיגים הדתיים נותרו המומים. מאידך, רצו לשתף פעולה עם נפוליאון ולהקל על חייהם של יהודי אירופה. מאידך, לא יכלו להסכים עם רעיונותיו, שמשמעותם היה הרס היהדות. הם ענו לו בצורה דיפלומטית ככל האפשר, בעודם נצמדים להלכה היהודית.

למרות שנפוליאון הפסיד לבסוף במלחמותיו, וסיים את חייו כגולה, למהלכים שהתניע הייתה השפעה רחבה. בסופה של המאה ה-19, זכו היהודים לאזרחות בכל מדינות אירופה. מעניין ששתי המדינות האחרונות שהעניקו אזרחות ליהודים היו שוויץ (1874) וספרד (1918).

משמעות הדברים הייתה, שבשלהי המאה ה-19, היהודים, שעד כה נדחקו לשוליים מבחינה כלכלית וחברתית, הורשו סוף סוף, גם אם לא ממש קודמו בברכה, להשתלב בכל היבטיה של החברה האירופאית. כולל בכל סוגי המסחר והמקצועות שננעלו בפניהם עד כה.

האם זה אומר שהנאורות הביאה את האנטישמיות לקיצה?

מסתבר שלא.

היא בסך הכול הפכה אותה ל"אינטלקטואלית".

האנטישמיות החדשה

ברגע שניתן שיוויון זכויות ליהודים, הם עלו לגדולה במהירות, תוך שהם צוברים מעמד ועושר. עדיין לא ניתן לומר שבעקבות התקדמותם התקבלו בחברה הכללית. הזמנים אמנם השתנו, אך לא עד כדי כך.

נכון שבמאה ה-19 לא היו פוגרומים נגד יהודים באירופה המערבית. החברה שלאחר עידן-ההשכלה לא נהגה כך, לפחות לא באזור המערבי של היבשת (בניגוד לאירופה המזרחית), אך אי אפשר להקיש מעובדה זו שעמי אירופה החלו לאהוב את היהודים. האנטישמיות המשיכה כרגיל, אך קיבלה צורה "אינטליגנטית" יותר.

בפועל, המשמעות הייתה, שאנשים כמו הברון רוטשילד – שהיה אחד היהודים הבולטים והעשירים ביותר באנגליה, לא יכול היה לקבל מושב בפרלמנט הבריטי לאחר בחירתו בשנת 1847, משום שסרב להישבע על הברית החדשה. עברו 11 שנים עד שהצליחו להעביר חוק מיוחד עבורו, כדי שיוכל לממש זכות זו. רק בשנת 1858 הפך ליהודי הראשון החבר בפרלמנט הבריטי.

יהודים רבים ראו בהמרת דתם את הדרך הטובה ביותר להתקדם באירופה הנאורה. דוגמא קלאסית היא בנימין ד'יזראלי, שכיהן פעמיים כראש ממשלת אנגליה בתקופת המלכה ויקטוריה, והצליח להגיע למעמד זה, כיוון שמשפחתו המירה את דתה לכנסייה האנגליקנית.

הסופר היהודי-גרמני היינריך היינה, ששמו המקורי היה חיים, שהוטבל לנצרות בשנת 1825, סיכם היטב גישה זו של המרת דת:

מטבע מחשבתי, תוכלו להסיק, שבעבורי ההטבלה היא עניין של שוויון נפש, שאני לא מייחס אליה חשיבות, גם לא מבחינה סמלית. תעודת ההטבלה היא כרטיס הכניסה לתרבות האירופאית...

תיאורטית, אכן היהודים היו שווי זכויות, אך בפועל המציאות הייתה שונה לחלוטין. הם התקבלו לחברה, רק כל עוד לא היו "יהודיים מידי". אם יהודי היה מוכן להישבע על הברית החדשה, או מוטב – לוותר על דתו לחלוטין, ניתן היה לסבול אותו. אם התעקש לשמור על נאמנותו לתורה, נשאר מחוץ לחברה.

תורת הגזע של דארווין

מעניין לציין, שדווקא בעת הזאת, של סבלנות חסרת תקדים מצד אירופה הנאורה, הוטבע לראשונה המונח "אנטישמיות". היה זה תוצר של אחד מגדולי ההגות הגרמנית במאה ה-19 - ויליאם מאר, שרצה להבחין בין שנאת היהודים, על היותם משתייכים לדת מסוימת (אנטי-יהדות), לשנאת היהודים על היותם בני עם/גזע אחר (אנטי-שֵׁמים). לאחר פרסום תאוריית האבולוציה של דרווין, החל אופן המחשבה הגזעני להפוך לנפוץ. למאר היה חשוב להדגיש ולהסביר לעמי אירופה מהם המאפיינים הגזעיים של היהודים. בשנת 1879 פרסם רב מכר אדיר בשם "ניצחון היהדות על הגרמניות". הספר ראה אור ב-12 מהדורות שונות, תוך 6 שנים בלבד.

מאוחר יותר, היטלר הביא את רעיונו הגזעני של מאר לסיומו הקטלני, ולתובנה הגדולה שטלטלה את היהודים: המרת הדת אינה עוזרת, משום שאינה יכולה לשנות דם יהודי.

הוגה דעות חשוב אחר, קארל אויגן דיהרינג, במאמרו "שאלת היהודים כשאלה של גזע" (1881), מסכם מהי משמעותה של אנטישמיות:

השאלה היהודית תמשיך להתקיים, אפילו אם כל יהודי יפנה את גבו לדתו ויצטרף לאחת כנסיות הגדולות שלנו. כן, אני סובר שבמקרה זה, המאבק בינינו לבין היהודים יהפוך להיות אפילו דחוף יותר. היהודי המתנצר הוא בדיוק זה המסתנן עמוק יותר, ללא הפרעה, לכל הרבדים של החיים הפוליטיים והחברתיים. לכן, אני חוזר להנחה, שהיהודים יוגדרו אך ורק על בסיס גזעי ולא על בסיס דתי.

יהודים, שהשליכו את דתם, וזכו לעמדות שליטה, עושר ומעמד, לא הקדישו מספיק תשומת לב לנורות שהבהבו. אילו היו עושים זאת, הם היו מבינים שמסע התענוגות שלהם עומד להיות קצר להחריד. גם אם הצליחו להמלט מהאנטישמיות באמצעות התנצרות או עזיבת הדת, או אפילו בשינוי המראה החיצוני בלבד, האנטישמיות, שלא הבחינה במה הם מאמינים, או כיצד הם מתנהגים, לא פסחה עליהם, ונראה שעליהם יותר מכולם.

היא הבהירה באופן חד משמעי: השנאה ליהודים היא לא בגלל מה שהם עושים, או לא עושים. שומרים את דתם, או שאינם שומרים – אלא פשוט כי היא קיימת, בלי שום סיבה אמיתית ונכונה שתצדיק זאת.