למה ריגול עבור אויבים הוא תופעה כה נדירה בישראל?

בני זוג מלוד, רפאל וללה גולייב, נעצרו לאחרונה בחשד לריגול עבור איראן. על פי החקירה רפאל גויס על ידי סוכן איראני שביקש ממנו לאסוף מידע מודיעיני רגיש על אתרים ביטחוניים בישראל. בנוסף, בני הזוג נשלחו לעקוב אחר חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון, תוך שהוטל עליהם אף לחפש מתנקש פוטנציאלי עבורה. חשד זה מצטרף לממצאים נוספים שנחשפו לאחרונה, לפיהם תשתית איראנית פועלת לגיוס יוצאי מדינות הקווקז בישראל.

חשיפת הפרשה ללא ספק מדאיגה, אך בהחלט מעודד להעיף מבט סביב. בניגוד לשכנותיה במזרח התיכון, ישראל כמעט ולא סובלת מבגידות והדלפות פנימיות בהיקפים משמעותיים. מבצע פיצוצי הביפרים הוא מבצע שאויבינו לא היו מצליחים להפעיל כנגד ישראל. האם זהו מזל בלבד, או שאולי יש כאן משהו עמוק יותר, שמגן על החברה הישראלית מבפנים? כשחושבים על כך, מתעוררות שאלות נוספות. כיצד ייתכן שבישראל, מדינה שרותחת ממתחים פנימיים, קיים חוסן לאומי כל כך יציב שמתגבר אפילו על המשברים החמורים ביותר?

אולי זה מפתיע, אך דומני שדווקא האינטנסיביות של הוויכוחים הפוליטיים וההפגנות הסוערות הן ביטוי לאכפתיות עמוקה כלפי המדינה. גם כשעמדות נראות מנוגדות ואף עוינות, הן נובעות מדאגה כנה ואהבה לשורשי המקום הזה. בעוד שבמדינות אחרות במזרח התיכון משברים דומים עשויים להוביל לבגידות, בישראל מרבית הציבור חש חיבור אמיתי ובלתי מתפשר לזהות הלאומית ולערך האחדות. כאשר כל אחד מרגיש חלק מהקבוצה ומזהה בה ערכים חשובים לשמירה והגנה, נוצר חוסן פנימי שגורם לרבים לראות כל ניסיון לערער את האחדות כבגידה בערכים עצמם.

שורשי הנאמנות הזה טמונים בעובדה הפשוטה שאנחנו לא רק קבוצה לאומית – אנחנו משפחה. בסופו של דבר, ליעקב אבינו היו 12 בנים – ומתוך האחווה שביניהם עם ישראל התחיל לצמוח. למרות המרחקים, הדורות והניסיונות שחווינו, התחושה הזו מעולם לא נעלמה. עמוק בלב, כל אחד מאיתנו יודע שהוא חלק ממשהו גדול יותר, מחובר בשורשים עמוקים לאחים ולאחיות שחיים לצידו. אנחנו אולי לא תמיד מסכימים, לעיתים מתווכחים בלהט, אבל כמו במשפחה, גם ברגעים הקשים אנחנו לא באמת מרפים זה מזה. יש בינינו משהו בסיסי ויציב, שכמו הדופק – הוא שם תמיד, אפילו כשאיננו שמים לב אליו.

 הרב קוק היטיב לתאר את האחדות הישראלית בצורה שמצליחה לשלב גם את המורכבות וגם את העוצמה שבה. לדבריו, החלוקה לשבטים בתקופת התנ"ך ביטאה את הערך הייחודי של כל קבוצה בישראל, כל אחת עם צבע וגוון משלה. רק כאשר עם ישראל התפזר לגלות, וממלכת יהודה נותרה לבדה בארץ (עד שגם הם גורשו) החלה להיווצר זהות מאוחדת בשם "העם היהודי". השכחה של השבטים האחרים וההתרכזות בשם אחד הייתה הכרחית לשמירה על האחדות בתקופת הגלות, אך גם הובילה לאובדן של ביטוי הקולות המגוונים בתוך ישראל.

הרב קוק מסביר כי המתיחויות והוויכוחים הפנימיים שאנו חווים בארץ ישראל כיום הם למעשה ביטוי להתעוררותם מחדש של אותם גוונים שבטיים שאבדו במשך הדורות. הקולות השונים, שבמבט שטחי נראים כמתנגשים, הם למעשה חלק מהניצוצות המרכיבים את הזהות הישראלית. מתוך כל המורכבות הזו ילמדו הקולות להאיר זה לצד זה, כשלכל גוון תרומה משלו, וביחד הם ידליקו מדורה גדולה, העשויה מכל להבה ולהבה, וממזגת את עוצמתם המשותפת לכוח אחד אדיר. האחדות כאן אמנם אינה אחידות, אך כל השונות הזו מצליחה לפעול באופן מופלא. אצלנו אחדות אינה תביעה לוותר על הקול האישי, אלא היכולת להרגיש חלק ממשהו שמכיל את כל הקולות. ההרמוניה הזאת יכולה להתקיים רק בזכות הרעיון של "כל ישראל ערבים זה לזה״. זו אחריות אישית וקולקטיבית כאחד – לא רק ערך רוחני, אלא עיקרון יסוד שהתגבש לאורך הדורות.

 בסופו של דבר, ייחודו של העם בישראל טמון באחדות השורשית הזו, שבזכותה הוא שומר על יציבות פנימית גם בזמנים של סערות ומחלוקות. כשחיים מתוך תחושת ערבות, מתוך הבנה שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, הרצון להגן על הבית ועל האנשים שבתוכו הופך לטבע שני. באחת מנבואות ישעיהו, מתבטא הנביא כך על מסרים נצחיים לעם ישראל: ״רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה׳ מֵעַתָּה וְעַד עֹולם״. בין הדברים האלו, שנשארים איתנו לנצח, נמצאת ההכרה שאנחנו משפחה אחת, ולכל אחד מאיתנו יש חשיבות וערך מיוחד משל עצמו. זו אולי הסיבה שדווקא כאן, למרות כל המתחים, בגידה היא אירוע כל כך נדיר.