פתאום מצאתי את עצמי אחראי על 12 חיילים, צעירים ומבולבלים בדיוק כמוני

חודשיים אחרי שסיימתי את התיכון התגייסתי לצבא. אמא הקפיצה אותי לבקו"ם - ילד מגודל עם שיער מכוסח וסנדוויצ׳ים שהיא עטפה במיוחד בשבילו. עליתי על האוטובוס, ושנתיים ושמונה חודשים אחר כך השתחררתי כאדם בוגר. ככה אפשר אולי לסכם את החוויה של כמעט כל ישראלי,   אך כשמתעמקים אפשר לראות שלכל סיפור יש את הניואנסים שלו. לכולנו יש את הרגעים האלה, הצמתים שדורשים מאיתנו לבחור, להעז, להתבגר.

אני לא יודע איזה בן אדם הייתי היום אם הייתי מסרב לצאת לקורס מפקדים.  לא הייתי בדיוק החייל המובן מאליו לתפקיד – ילד ביישן, מהסוג המופנם שיושב בשקט וצופה מהצד. מעולם לא הובלתי קבוצה, בטח שלא קבוצה של לוחמים צעירים. ופתאום מצאתי את עצמי שם, מפקד על טירונים, זה שאחרים מסתכלים עליו ומצפים ממנו להנהיג. בהתחלה הרגשתי כמו צב שנשלף מהשריון שלו, נזרק הרחק מאזור הנוחות. הייתי אחראי על 12 לוחמים ולוחמות, צעירים ומבולבלים בדיוק כמוני בתחילת דרכם. הייתי שם כדי לדחוף אותם קדימה כשהם עייפים, לדרבן אותם כשהם כבר לא בטוחים למה הם שם, וגם לעמוד מולם ולהציב להם גבולות כשצריך. בתוך תוכי הרגשתי שאני האדם הכי פחות מתאים למשימה הזו – אבל  לא הייתה לי ברירה. הבנתי שאין מי שיעשה זאת במקומי.  דברים קורים כי יש אנשים שמוכנים לקחת אחריות ולצעוד קדימה, גם כשזה לא בא להם בטבעי. ברגעים האלה הבנתי לראשונה את החשיבות של ביטחון עצמי: לא כגאווה או יהירות, אלא כהחלטה מודעת להאמין בעצמי לטובת כל מי שסביבי.

אי אפשר להנהיג בלי לקחת אחריות, אבל לצד זה, אחד הערכים המרכזיים בחכמת היהדות הוא דווקא ענווה. האם ביטחון עצמי וענווה הם בהכרח סותרים? סיפורו של שאול המלך מלמד אותנו שמנהיג מוצלח חייב את שניהם. כשחושבים על שאול המלך, קל לדמיין גיבור גבוה, חזק ומרשים שכל העיניים נשואות אליו. אבל כשקוראים בתנ״ך מגלים דמות אחרת לגמרי – נער עניו, מהוסס, שאינו בטוח במקומו. בפעם הראשונה שאנחנו פוגשים את שאול, הוא נשלח על ידי אביו לחפש  אתונות אבודות, ודווקא הנער המשרת אותו הוא זה שתופס פיקוד וגורר את שאול לאורך המסע. בדרכם, השניים  פוגשים את שמואל הנביא, שמושח את שאול כמלך הבא של ישראל. זהו רגע שאמור להיות דרמטי ומסעיר, אבל תגובתו של שאול שונה ממה שניתן לצפות – במקום להכריז על מלכותו ברחבי הארץ, שאול שותק, חוזר לביתו ונמנע מלספר לאיש על דברי שמואל. אפשר להרגיש דרך השתיקה שלו את חוסר הביטחון, את התקווה שאולי, אם יתעלם מכך בחינניות, הוא יצליח להימלט מהייעוד שנכפה עליו.

מיד אחר כך, כששמואל מכנס את העם כדי להכריז על המלכתו של שאול, אנחנו מגלים עד כמה ביישן הוא שאול. הוא מתחבא "בין הכלים" – ביטוי שמאז הפך לשם נרדף לביישנות, אך כאן הפירוש הוא מילולי לגמרי: מרוב ענווה ובושה שאול מסתתר, והעם נאלץ לרוץ ולקחת אותו משם לקדמת הבמה. מחיאות הכפיים רועמות, אך הן מהולות בספק. רבים מהעם רואים את המלך הצעיר, הסמוק מבושה, ומרימים גבה; הם מתקשים להאמין שמישהו כה מהוסס יכול להוביל אומה ״ובְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה-יֹּשִׁעֵנוּ זֶה (= אנשים מהקהל מלגלגים – ״מה, החלשלוש הזה יושיע אותנו?״) וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא-הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה (= ביזו אותו וסירבו לתת לו מנחה, כפי שנהוג לתת למלך)  וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ (= שאול שותק, ונמנע מלהתמודד עם הבוז שלהם)״. אבל אז, כנראה כמה חודשים אחר כך, קרה אירוע דרמטי שזעזע את שאול והכריח אותו לעמוד על רגליו.

מנהיג עמון, נחש העמוני, התגרה בשבטים הישראלים שישבו בגלעד (= אזור רמת הגולן) ודרש כניעה משפילה: "בנקור לכם כל עין ימין ושמתיה חרפה על כל ישראל (= אני אקבל את הכניעה שלכם, ואחורר לכל איש מכם את עין ימין)" יושבי הגלעד נחרדו מהדרישה המפלצתית וזעקו לעזרה. כשהבשורה מגיעה לאוזניו של שאול, פורצת בתוכו עוצמה שלא הכיר. "ותצלח רוח אלוהים על שאול בשמעו את הדברים האלה, ויחר אפו מאוד." בשונה מהביישנות שראינו קודם, שאול כעת חדור כעס צודק ואחריות כבדה להושיע את עמו. הוא קורא לכל שבטי ישראל להתגייס למאבק, ואף מאיים על כל מי שיימנע מלהצטרף. בפקודתו, העם כולו מתאסף ויוצא למלחמה, ויחד הם מכים את צבא עמון בנחישות ומבריחים אותו מאדמות ישראל.

לאחר הניצחון, העם רואה לראשונה את שאול בעוצמתו, מבין את כוחו ומוקיר אותו כמלך הראוי להם. ברגע של התלהבות, חלק מהאנשים מבקשים להעניש את אלה שזלזלו בשאול כשהוכתר. זה הרגע שבו מתגלה גדולה האמיתית של שאול – שלמרות כל האירועים הוא לא איבד את הענווה. הוא דוחה את רעיון הנקמה ואומר: "לא יומת איש ביום הזה, כי היום עשה ה' תשועה בישראל." הוא מבין שמנהיגותו לא נועדה למען הכבוד האישי שלו, אלא כדי לשרת את עמו מתוך שליחות וייעוד.

סיפורו של שאול רלוונטי לא רק למלכים. בתוך כל אחד מאיתנו יש "מלך פנימי" – אותו קול שמבקש מאיתנו לקחת אחריות ולהוביל דווקא ברגעים שבהם הכי מתחשק לנו להתחבא. זה הכוח שמזכיר לנו שכל אחד מאיתנו יכול להנהיג, ולו רק במעגלים האישיים שלו, אם יאמין בעצמו ויהיה מוכן לפעול למען טובת הכלל. בחיים היומיומיים, אנחנו נתקלים לא פעם ברגעים קטנים של החלטה, שמזמינים אותנו להעז. רגעים שבהם עלינו להציג עמדה ברורה, לקחת אחריות. כמו שאול, גם אנחנו עלולים לחשוש מעוצמתו של התפקיד או מהמעמד שמגיע עם ההחלטיות שלנו, ולתהות אם אנחנו מתאימים. אך אם נבין שאף אחד לא יעשה זאת במקומנו, אם נאמין שיש לנו את הכוח – נצליח לעשות דברים שלא היינו מסוגלים אפילו לדמיין. ברגעים האלה, כל אחד מאיתנו יכול לגלות את המלך הפנימי שבו, ולראות כיצד כל החלטה אמיצה יכולה לשנות את חייו מקצה לקצה.