אחרי שבעלי וילדי נרדמו, ישבתי על הספה ובכיתי בלי הפסקה

ארבעים דקות רצופות של בכי ודמעות בסוף היום. ישבתי על הספה בביתי אחרי שבעלי והילדים נרדמו ובכיתי בלי הפסקה, ואז התחיל רב-שיח סוער בתוך הראש שלי. ״מה כבר קרה? אז קצת היה לך יום מאתגר״, אמר קול אחד. ״אתה לא רואה שהבכי הזה הרבה יותר גדול ממה שקרה לה היום? זה לא רק היום הזה, זו כל השנה האחרונה״, ענה לו קול אחר. ״קצת פרופורציות! יש אנשים שמתמודדים עם דברים הרבה יותר קשים במהלך השנה הזו ובכלל בחיים שלהם. יש לה חיים טובים, שתלמד להגיד תודה, כפוית טובה״, אמר עוד איזה קול. ״די, זה בסדר. מותר לך לבכות. תוציאי, תפרקי הכל״, הצטרף קול חדש. ככה, במשך ארבעים דקות, התרחשה מסיבה של קולות ודמעות בתוך ומחוץ לראש שלי ולא הצלחתי לעצור אותה.

הטריגר שהתחיל את המסיבה הזו היה איזו אי-הסכמה שהייתה לי עם בעלי. בכל מצב אחר בחיי הייתי פשוט מניחה ליום לעבור, הולכת לישון ובודקת עם עצמי בבוקר למחרת אם הדברים שהפריעו לי עדיין מפריעים לי. ואם כן, הייתי מוצאת זמן טוב לדבר על כך עם בעלי בנחת. אבל באותו יום הייתי מוצפת, הכלי שלי היה מלא. במהלך סוף-השבוע היו המון אזעקות באיזור שבו אנחנו גרים. בכל פעם שנכנסנו לממ״ד הילדים שלי השתוללו ודחפו אחד את השנייה ולא הבינו למה אי אפשר לצאת החוצה במשך 10 דקות (מה שעבורם מרגיש כמו נצח). היום שעבר עליי היה כל כך טעון ומעייף והרגשתי אותו כהמשך ישיר לסוף-שבוע טעון ומעייף. כל מה שהיה צריך בסופו זה שבעלי יגיד איזו מילה לא במקום והנה הסכר נפתח.

כמה שנים שאני לומדת שיטת ימימה ואני תמיד מרגישה שהיא כמו מסאז׳ לנפש שלי. היא מלמדת אותי לזהות מקומות ״עמוסים״ בנפשי, להתבונן עליהם בחמלה, לא לחטט או להתנגד להם יותר מדי אבל גם לא לאפשר להם לנהל אותי ולכלות כל חלקה של טוב בחיי. זו ממש אמנות שצריך להתאמן עליה כל החיים, אבל לפני שלמדתי והתחלתי לתרגל אותה בחיי, יכולתי ״לשרוף״ כל דבר שלא התיישב עם מה שהתחשק או התאים לי.

היום כשיש לי קצת יותר כלים להבין, להכיל ולהתמודד עם הישות הנפלאה, המורכבת ומלאת הניגודים שהיא אני, יכולתי להתמודד עם מסיבת הקולות והדמעות שחוויתי בצורה בריאה יותר מבעבר. ״זו הילדה הפנימית שלי שיצאה משליטה״, אמרתי לעצמי, והרגשתי איך ימימה זצ״ל מורתי גאה בי על השימוש והזיהוי הנכונים של החומר הנלמד. ״ממש כמו הילדים שלי שמשתוללים בממ״ד ולא יודעים להגיד בצורה ברורה שהם נבהלו או שלא נעים להם, ככה גם הילדה שבתוכי משתוללת וקוראת לי שאראה אותה ואתן לה חום, אהבה וביטחון״. ברגע שזיהיתי את זה היה לי קצת יותר קל. אני זוכרת פעם שגם למדתי משיטת ימימה שכמעט תמיד תגובה חסרת פרופורציה לסיטואציה מסוימת, היא תגובה של הילדה הפנימית שפשוט אגרה יותר מדי ועכשיו היא כמו צינור מים שעומד להתפוצץ והוא חייב להתרוקן מהמים שהצטברו בו. ״תני לה, תבכי את הכל החוצה״, אמרתי לעצמי.

כמה שפחות התנגדתי, ככה יותר הצלחתי לפרוק את הקושי, התסכול והמתח שחוויתי בימים האחרונים. אחרי כמה דקות של בכי טוב שפשוט אפשרתי לו לצאת נזכרתי בסיפור של חברה. היא סיפרה לי שפעם אח שלה ישב במסעדה עם חבר ולידם ישבו משפחה מרובת ילדים שעשו המון רעש. החבר לא היה מרוצה מכך ושלח מבטים זועפים לאח של חברה שלי. בשלב מסוים האח אמר לו: ״ככה זה, עכשיו רעש״. מאז זה הפך למושג ששגור בפיה של חברה שלי ושלי. בכל פעם שיש סיטואציה רועשת, מאתגרת, כזו שמפעילה את הנפש יותר מהרגיל, אנחנו אומרות אחת לשנייה: ״עכשיו רעש״. הרגע הזה של הבכי על הספה היה רגע של רעש שפשוט הייתי צריכה לאפשר לו להיות ולא להפריע לו יותר מדי.

הפיתרון לא הגיע מיד. המצב במדינה עדיין לא השתנה ועדיין יש באזורנו לא מעט אזעקות. עדיין ישנן אי-הסכמות כאלה ואחרות ביני לבין בעלי ועדיין יש לי לא מעט אתגרים סביב חינוך וגידול ילדיי. וגם כאן הצלחתי להכניס קצת מחכמת ימימה שאמרה: ״מעט-מעט, לאט-לאט״. לא הכל יכול וצריך להפתר מיד. עצם ההבנה שקיימת בתוכי ילדה פנימית שמבקשת שאתייחס אליה ועצם זה שזיהיתי שהרגע בו יצאתי לגמרי מאיזון היה הקריאה שלה עבורי, זה כבר צעד עצום. ההכנעה שלי למצב ש״עכשיו רעש״ ואי-ההתנגדות שלי לבכי, היו צעד ענק נוסף בעבודת הנפש והחיים שלי (ואני מאמינה שגם ביכולת שלי להיות אמא שמכילה את הבכי של ילדיה ולא רק את של עצמה).

״ומה השלב הבא?״ בצבץ ושאל איזה קול נחוש ופרקטי בתוך ראשי. ״משהו לא תקין, צריך שינוי״. נכון, אני מסכימה איתו. הילדה הפנימית שלי יצאה מאיזון לא רק כי היא לא קיבלה מספיק תשומת לב, אלא כי ככל הנראה יש דברים שצריכים להתנהל טוב יותר ביומיום שלי מכאן והלאה, כדי שהיא תקבל יותר ממה שהיא זקוקה לו. דיברתי איתה קצת, עם הילדה הפנימית, שאלתי אותה מה היא צריכה ומה יעשה לה טוב, והרגשתי איך היא משתקפת מולי בדמותה של הבת שלי הדר. הרגשתי שאני מתמלאת באהבה וחמלה כלפיה ואני רוצה לספק את כל צרכיה. עם זאת, אסור לי לשכוח שהיא הילדה ואני המבוגר האחראי. לזה ימימה קראה ״תיחום״ - לתת מקום לילדה הפנימית הבוכיה והלא מרוצה, אבל לא לתת לה לנהל את הסיטואציה במקומנו.

בסוף מסיבת הבכי הלילית שלי סיכמתי איתה, עם הילדה הפנימית, שאשתדל להיות איתה בקשר קרוב יותר ולספק את צרכיה על בסיס יומיומי, והסברתי לה למה לא תמיד אני יכולה להענות לה מיד. ביקשתי שתתריע לי בעדינות כשהיא צריכה משהו ואני אשתדל להקשיב ולשים לב. סיימנו בחיבוק וחיוך. אני מקווה שהשלום הקטן הזה שהצלחתי ליצור בתוכי, יתפשט לאיטו החוצה לעולם וירבה גם את השלום בו.