העולם מתהפך אבל אותי זה לא מצליח לעניין. אני נורמלית?

שאלה:

החבר שלי משתגע מזה שהחדשות לא מעניינות אותי. הוא יושב עם עכשיו עם כמה חבר'ה והם מתווכחים על איך טראמפ יתייחס לישראל. הוא אומר לי - "אני מנסה להבין אותך. העולם מתהפך, המדינה מתהפכת, טראמפ, גאלנט, חוקים, קואליציה, אופוזיציה, מלחמות בשבע חזיתות, חטופים, אירועים בסדר גודל עולמי, ואת בשלך?" זה לא שזה עובר לידי, אבל זה פחות נוגע לחיים שלי, אישית. יש היבטים אחרים שכן, למשל, אני מאד מתחברת לסיפורים האישיים והמשפחתיים של האנשים, במיוחד של המשפחות השכולות, של החיילים שנפצעו, ושל משפחות המפונים, וכל מיני דילמות אנושיות שנובעות מהמצב, כמו עם החטופים שחזרו, אבל לא מהמצב עצמו. זה נורמלי? אני בסדר?

תשובה:

 אני רוצה לצטט אמירה קיצונית על ההבדל הזה בין המקרו למיקרו, בין המבט הרחב, חובק העולם, מלא עומק, הבנה וחזון, לבין "רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה", כנאמר בווידוי הידוע של רחל המשוררת.

בעל האמירה הוא רבי נחמן מברסלב, והיא הולכת בערך כך: 'לפעמים יש מלחמה גדולה בעולם, והכל רק כדי שהצדיק יברור לו איזה קולות לעשות מהם ניגון לעבוד בו את השם'. אסביר: התנ"ך מספר שלגדעון השופט, היו בסך הכל 300 לוחמים הגונים, שאותם הוא בחר בקפידה, במבחן פיזי ומוסרי קשה. אבל איך הוא יתגבר על הפער המספרי מול האויב? עם כל הכבוד לאיכות, יש משמעות גם לכמות. הוא הפעיל הרבה קולות, שופרות וצלילי כדים מתנפצים, המון רעש (שופטים פרק ז' מפסוק ט"ז). זה כוון כלפי האויב, ליצור פחד, אבל זה כוון גם פנימה, כלפי לוחמיו, לעידוד המורל. הצבאות בעולם ידעו תמיד שלמורל יש משמעות מכריעה. המוזיקה מעוררת את המקום הרגיש ביותר בנפשנו. כל צבא יצר מארשים צבאיים, שמשרים אווירת ניצחון. "שלושת המארשים הצבאיים של שוברט", למשל, ועוד מארשים ידועים רבים, שימשו צבאות בעולם. "אנשי הפלדה", שנכתב במיוחד לתזמורת צה"ל, הוא המארש המנוגן בכל שנה בטקס הדלקת המשואות.

לפני כמה שנים פגשתי אישה בת 105, ולפי החישוב שעשיתי, היא הייתה ילדה בת חמש בזמן מלחמת העולם הראשונה! אתה לא פוגש הרבה כאלה. קוגניטיבית היא הייתה לגמרי שם, והזיכרון שלה היה נפלא. הסתקרנתי אם יש לה איזה זיכרון ממלחמת העולם הראשונה, בכל אופן יהודים נדדו, סבלו, אפילו נהרגו, וגם ילד יכול היה להרגיש שהעולם אינו כתיקונו. היא אמרה שהיא מוינה, ואיננה זוכרת הרבה, אבל הדבר היחיד שהיא זוכרת היטב זה המארשים, המנגינות הצבאיות שאיתן צעדו הצבאות.

נחזור לרבי נחמן: הוא תמיד כותב מתוך עולם התמימות. בכל ספריו הוא טוען שאנחנו צריכים לחזור במשהו לילדות, שהרבה מהסבל בחיינו הוא בגלל ההתחכמות, ההתבגרות, המרידה במבט הילדותי והטהור. הוא טוען שהעולם יתוקן כשיחזור יותר לתמימותו, וכך חיי כל אדם, ושצריך לשאוף לתכונות של ילד גם כשאתה מבוגר. והנה מגיעה אלינו התמודדות קשה של מלחמה. מלחמות זה תמיד רע, גם כשהן הכרחיות כדי לעשות טוב. על אחת כמה וכמה כשאתה מביט מהצד, וכך היה העם היהודי הרבה שנים, ורואה שתי מעצמות מתנגשות זו בזו על כלום, על כבוד, על עקרונות מדומים, על כסף. ואתה אומר: בשביל מה המלחמה הזאת באה לעולם? והוא עונה לך, כאדם שלא יוכל לעצור את המלחמה או להשפיע עליה: תמיד תחפש איך יוכלו חייך להיות טובים יותר, נסה למצוא, ואפילו בכוח, איזו נקודה של טוב במלחמה. גם אם זה קשה, אתה תמצא משהו טוב בכל דבר. למשל, לפעמים המוזיקה שלה טובה, חזקה, מחזקת, מרוממת.

לכאורה זה מגוחך: כל העולם מתגושש, תומכי אלה נגד תומכי אלה, וכל מה שאתה יכול להסיק מזה הוא איזה צליל, קולות להרכיב לך מנגינה? רבי נחמן עושה מהאבסורד הזה אידיאל. הצדיק הוא האדם שרוצה לעשות טוב בעולם, לו ולסביבתו. הוא עובד את מקור הטוב, האהבה והשלמות, הוא מחפש כל ימיו דרכים לתקן את מידות נפשו, להיטיב לבריות, להרבות שלמות בעולם. אין לו כל ענין ברוע ובמלחמות. זה רחוק ממנו. אז איך הוא מסביר את החשיפה שלו לכל זה, פילוסופית? מדוע זימנה לחייו ההשגחה העליונה את המלחמה, שמתרחשת בסביבתו או בימיו? הוא פחות ממוקד בשאלות פילוסופיות גדולות, שממילא לא תהיה לו עליהן תשובה. הוא מעשי, תכליתי. הוא מבין שהוא יוכל בסך הכל לברור מנגינה שתעזור לו להתמקד פנימה, לדייק את הרגשתו, להיות במיטבו, להתעלות. זה מה שהוא עושה, וכך הוא מסביר לעצמו את האירוע הענק. הוא לא מתיימר להסביר פוליטיקה עולמית, זה גדול עליו, הוא ממוקד מטרה להיטיב. הוא מוציא מזה מנגינה. והמנגינה הזאת לא הייתה באה לעולם לולי כל המלחמה.

אני חושב שרבי נחמן אומר לך ולשכמותך: אתם בסדר גמור, יש גם מבט כזה. אולי הוא יגיד שאת אפילו יותר ממוקדת מטרה, כי אחרי כל ניתוחי המצב של החבר'ה, הם לא בקבינט, ואת כן בקבינט המשפחתי המצומצם, במטבחון הפרטי של חייך. את כן לוקחת מהמלחמה את התובנות הנוגעות לליבך. אני מקווה שהן מרוממות אותך, שאת לוקחת אותן כחיזוק וכמקור השראה, עם כל הקושי שבחוויות הללו.

כמוסיקאי, הגעתי פעם לקהילה יהודית קטנה במערב ג'ורג'יה, ורציתי לשיר איתם משהו ישראלי, אבל הם כמעט ולא הכירו כלום. בייאושי הגעתי עד "הבה נגילה" הישן, וזה היה הבינגו. זה ניגון כזה ישן שאולי הדור שלך כבר לא מכיר, אבל זה מהמנגינות הכי פופולאריות שהיו בארץ במאה הקודמת. מקור הניגון הוא חסידות שנקראת "רוז'ין", בראשית המאה התשע עשרה, באוקראינה של היום, אבל הוא התפשט ונודע בעולם מאז מלחמת העולם הראשונה. מדוע? כי זו המנגינה שאיתה קיבלו היהודים את אלנבי (כן, זה של רחוב אלנבי), המצביא הבריטי, כשנכנס לירושלים דרך שער יפו בתור כובש הארץ מידי הטורקים, בשנת 1917, בטקס מרשים ומסוקר, ביום הראשון של חנוכה. אין כמעט מי שזוכר מה היה בדיוק במלחמה ההיא, אבל יהודים וגם שאינם יהודים, בכל העולם, זוכרים היטב את הניגון הזה.