לצאת לדרך בגיל 70, מבלי לדעת מה היעד הסופי?!

לפני כמה ימים עברנו דירה עשר דקות צפונה מהדירה הקודמת שלנו. בעלי, אני בחודש חמישי להריון, ושני ילדינו הקטנטנים הצלחנו בקושי רב לארוז את ביתנו ולפרוק אותו במקום חדש, כל זאת בצלה של מלחמה, עם שגרה לא שגרתית במיוחד ורגע לפני יציאה למילואים של בעלי. למה עוד לא המציאו את המכשיר שישגר אותנו ואת חפצינו ממקום למקום? זה היה יכול מאוד לעזור לנו במצבנו הנוכחי.

בפרשת השבוע, פרשת לך לך, מצווה אברהם אבינו ללכת לו מאזור הנוחות שלו ולעבור דירה לארץ אחרת, עם כל משפחתו, גמליו, חמוריו והפקלאות שלהם. הפרט הפחות מוכר מהפרשה הוא שהציווי הזה ניתן לאברהם כשהיה בערך בן שבעים.

אני בת 35 ולא הפסקתי להתלונן על כמה קשה היה מעבר הדירה הזה. הראש שלי מלא בדאגות וחששות. איך המקום החדש ישתווה למקום הקודם מבחינת חיי קהילה וחיי החברה שבנינו לנו במקום הקודם. איך נסתדר עם העובדה שאין מכולת באזורינו וצריך לנסוע כמה דקות ברכב כדי להגיע אליה, ומה יקרה אם תתפוס אותנו אזעקה בדרך. ועוד כל מיני חששות שאופייניים לבחורה בת 35…

אברהם אבינו, לא רק שלא היה בשנות השלושים לחייו, אלא שאפילו לא נאמר לו מה היעד הבא אליו הוא עובר, ובוודאי שלא עמדו לרשותו שירותי הובלה ונקיון זמינים. אז מה גרם לו בכל זאת לעשות צעד כזה אמיץ ולא נוח?

מפירושי חז״ל לומדים שהציווי ״לך לך״ נאמר ונשמע בכל ארץ כנען אבל רק אברהם אבינו היה זה שהעז להקשיב ולפעול על פיו. בעומק הפרשנות הזו, גם אנחנו שומעים את הציווי הזה בכל יום בחיינו. הוא נשמע כמו קול פנימי שקט ורך שאומר: ״צא אל החיים, תעשה משהו שונה ממה שעשית היום, תדהר למחוזות חדשים בחייך כי שם בחוץ מחכים לך עוד מרחבים גדולים וטובים שעוד לא פגשת״.

הבעייה שאל מול הקול הזה עולים קולות אחרים, מנוגדים ורועשים יותר שאומרים: ״רגע, אבל לאן? ואם אצא ואפגוש סכנה בדרך? ואם זה לא יצליח? ואם אלך לאיבוד?״ ועוד כל מיני שאלות שמלבות את הספק הפנימי בתוכנו אל מול אותה קריאה של הנשמה לגדול ולהתחדש.

״בפעם הבאה שאנחנו עוברים דירה זה יהיה לבית משלנו ולא לבית מושכר״, אמר לי בעלי תוך כדי שהרכיב לנו ארון מלא בחלקים בביתנו החדש. אני מסכימה איתו ומייחלת גם לאותו הדבר. מי רוצה לעבור את כל זה שוב ועוד בשביל דירה זמנית? ביומיום שלנו אנחנו לא ממהרים כל כך לצאת מהאיזור הנוח והמוכר שלנו, אלא אם יש לנו הבטחה שהמקום אליו אנחנו הולכים יהיה טוב הרבה יותר. במילים אחרות: לא נזוז בלי שנדע שהשינוי ישתלם לנו.

אברהם אבינו אכן מקבל הבטחה שאותה יציאה מאיזור הנוחות תשתלם לו מתישהו, אבל ההבטחה הזו לא ניתנת באותו הרגע בו נאמר לו: ״לך לך״. באותו הרגע הוא רק שמע שעליו לצאת ״אל הארץ אשר אראך״ כלומר, ״תתחיל ללכת והדרך תתבהר לך תוך כדי תנועה״.

אמנם יש החלטות הרות גורל בחיינו שעלינו להפעיל שיקול דעת נרחב לגביהן ולא למהר כל כך לצאת לדרך לפני שביצענו כמה חישובים. אבל בכל רגע בחיינו יש קול עדין שמבקש מאיתנו להיות רגישים וקשובים אליו. הוא לא מגלה לנו יותר מדי, הוא רק מבקש שנעשה צעד ונתחיל ללכת. זה אמנם מפחיד, אבל הדרך היחידה להבין מה הוא רוצה לספר לנו היא לעשות צעד ואחר כך עוד אחד ואז שוב עוד אחד ולתת לדרך להתגלות בפנינו.

זה מזכיר לי שפעם חברה שלי הלכה ללא כל חשק לראיון עבודה במקום שהיא לא ממש רצתה לעבוד בו. היא לא לגמרי הבינה למה היא עושה את זה, אבל היה לה איזה קול פנימי שאמר לה שהיא צריכה ללכת והוא היה מנוגד לכל קול הגיון שדיבר מתוכה. היא הלכה לאותו הראיון, התקבלה לעבודה והתחילה לעבוד שם לתקופה קצרה. בסופו של דבר היא אמנם התפטרה ועברה למקום הרבה יותר מתאים עבורה לאחר חודשיים בלבד, אבל באותה עבודה לא אידיאלית היא הכיר את מי שהפך לבעלה לאחר כמה חודשים. במקרה הזה, אם היא הייתה בוחרת להקשיב לכל הקולות הרועשים וההגיוניים בראש שלה, להנות מיום חופש בים וללא ללכת לאותו ראיון עבודה, יכול להיות שהיא לא הייתה מכירה את בעלה.

על כך בדיוק אמר רבי נחמן שבתוך הראש שלנו תמיד קיימים שתי קולות, אחד שקט והשני רועש. השקט הוא בדר״כ זה שמייצג יותר את האמת הפנימית שלנו. כמה חשוב שנקשיב לו.