מאט לה-בלאנק פורש מהמסך: חשבון נפש בעקבות מותו של מת'יו פרי

מאט לה-בלאנק, המוכר בדמות ״ג׳ואי״ מ״חברים״, הודיע השבוע שהוא החליט לפרוש מהבמה.  ההחלטה הזו לא באה משום מקום. מותו הפתאומי של חברו הקרוב מהסדרה המיתולוגית, מת׳יו פרי, שהלך לעולמו אחרי שנים של מאבק בהתמכרות, הותיר אותו עם זעזוע פנימי ושאלות נוקבות על הדרך שבה הוא רוצה להמשיך את חייו.

 דמותו של פרי, ״צ׳נדלר בינג״, הייתה אהובה ונחרתה בזיכרון של מיליונים, אך מאחורי הדמות המשעשעת עמד אדם שנאבק באתגרים קשים. כבר בזמן צילומי הסדרה, פרי התמודד עם תלות בסמים ובאלכוהול, ולמרות ניסיונות גמילה חוזרים ונשנים – הוא מצא את מותו ממנת יתר של קטמין. מותו הותיר חלל כבד אצל מאט לה-בלאנק. מעבר לידידות הקרובה בין השניים – ייתכן שמותו של מת׳יו מהדהד עבור מאט גם כתמרור אזהרה למה שעלול לקרות למי שמאבד את הדרך. מת׳יו בחר לשנות את הדרך כדי למצוא את ״מה שחשוב לו באמת״, נאמר בדיילי מייל.

לצופים מהצד, חייהם הזוהרים של כוכבי הוליווד נראים כגן עדן של חלומות שמתגשמים: עושר, פרסום, מעמד חברתי נחשק. אך לא פעם מסתבר שדווקא אותם כוכבים זוהרים, שכל כך הרבה אנשים מקנאים בהם, מתמודדים עם תחושת ריקנות מייסרת. חיים ציבוריים המאופיינים בתהילה מוחצנת, כל עוד הם לא מלווים בעוצמה פנימית ובבגרות נפשית, עשויים לסחוף אדם לתחושות של מיאוס וניכור עצמי. מי שאינו מוצא את האושר מבפנים, נוטה לחפש ריגושים מיידיים חיצוניים ומסוכנים. ההיסטוריה של הוליווד מלאה בכוכבים ששקעו לשימוש בסמים, בהתמכרויות ובחיפוש אחרי תחושות רגעיות רק כדי להימלט מהתחושה ש״החיים המושלמים״ הם כל כך חלולים.

לפי חכמת היהדות, העצב והייסורים יכולים לעורר את האדם לחשבון נפש, וכך מתחיל תהליך התשובה. בשפה המודרנית שלנו, ״חזרה בתשובה״ נתפסת כ״להפוך לדתי״, אך האמת היא שתשובה היא תנועה נפשית עמוקה הרבה יותר שרלוונטית לכל אדם באשר הוא. כולנו נולדים עם נשמה שיש לה דחף מולד למצות את הפוטנציאל שלה ולהטיב לעולם - לשוב ל״בית פנימי״ של ערכים, ערכים שכל עוד ננהל את אורח חיינו לפיהם נוכל למצוא סיפוק ומשמעות ביום יום. הרב קוק כותב (אורות התשובה) שהתשובה היא ״הרגשה בריאה של הנפש״ שמרפאת את האדם מ״מחשבה רעה״ ו״ריחוק מהתוכן האצילי האלהי (= התשובה היא הלך נפשי שגורם לנו להקשיב לנשמה שלנו)״. במסכת אבות נאמר: ״שוב יום אחד לפני מיתתך״. המשפט הזה מבקש מאיתנו לזכור שאף פעם לא מאוחר מדי להשתנות, להתנקות ולהתחיל מחדש. ״אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים״ אמרו בתלמוד (ברכות, בבלי). לא משנה באיזה בוץ אנחנו שקועים, אפילו יום אחד לפני המוות, תמיד יש טעם לעלות שוב על הדרך למציאת הבריאות הנפשית והמימוש העצמי שלנו. כל רגע ורגע הוא מתנה יקרה, שנוכל לפתוח וליהנות ממנה רק אם נדע להעריך אותה כערכה.

השפע בעולם המודרני הוא פרדוקס שמכיל בתוכו גם מתנה וגם מלכודת. אדם עני ורעב חייב לרדוף אחרי מזון כדי להתקיים, והצורך הבסיסי הזה מספק לו מטרה מוגדרת וברורה. אך כשאדם חי בשפע חומרי, הצרכים שלו נהיים רוחניים יותר. לא משנה כמה עושר חומרי הוא ישיג -זה לא יספק לו את הצורך במשמעות, וכשאדם לא מוצא משמעות הוא גם לא מוצא שלווה. הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים במילת ציווי בתורה היא בספר בראשית:״ וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ״. הרב סלובייצ׳יק מסביר שזה הרגע שהציב את האתגר הגדול ביותר שעמו תתמודד האנושות בהיסטוריה – היכולת לרסן את עצמה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, פרי ״עץ הדעת טוב ורע״ לא נתן לאדם את היכולת להבחין בין טוב ורע אלא להיפך – הוא גרם לו לערבב בין המושגים באמצעות חוויה חושית שמבלבלת בין טעם הלשון לטעם הלב והשכל, ולכן הפרי היה אסור. ״מכל עץ הגן אכל תאכל״ – האדם צריך ליהנות מהחיים ולספק את צרכיו, אך האושר שלו תלוי בכך שהוא יצליח לשים לעצמו גבול במקום בו התאוות שלו אינן קשובות לצרכים הרוחניים האמיתיים שלו. המאבק הפנימי הזה רלוונטי בעולמנו יותר מתמיד – אינסוף האפשרויות שזכינו להן, שנראות לנו כחירות בלתי מוגבלת, עלולות להפוך לכלוב זהב שבו האדם משרת את תאוותיו במקום להוביל את חייו מתוך בחירה אמיתית.

בסופו של דבר, נראה כי החלטתו של מאט לה-בלאנק לפרוש מהמסך משקפת תהליך אמיץ של חשבון נפש. הבחירה לפרוש היא הזדמנות להתחיל מחדש ולהתמקד בדברים שנוגעים בליבו ובנשמתו. ההחלטה שלו היא תזכורת לכך שאף פעם לא מאוחר מדי לבחון מחדש את הבחירות שלנו, לעצור את המרוץ ולשאול – מה מעניק לנו אושר אמיתי? מהו הסיפור שאנחנו באמת רוצים לחיות?