תמיד יש סיכוי - תשאלו את דונלד טראמפ ואת סגנו ג'יי.די. ואנס

אמריקה נצבעה אדום השבוע. דונלד טארמפ, הנשיא הצבעוני ביותר שידעה אמריקה בעשורים האחרונים, הדהים שוב את העולם וחזר לחדר הסגלגל, אחרי שסולק ממנו, בכוח כמעט, לפני כארבע שנים. בניצחון סוחף שכמוהו לא ידעו הרפובליקנים כבר הרבה מאד זמן, לקח טראמפ את כל המדינות המתנדנדות, את הסנאט, ואפילו קיבל 4 מיליון קולות יותר מהאריס במספר הקולות הכלל ארצי – נתון חסר חשיבות מבחינה חוקית, אך בעל משמעות לא מבוטלת מבחינת תודעה ציבורית.

כעת, לאחר מערכת בחירות ממושכת ודרמטית, שאפילו אנו כאן בישראל היינו שקועים בה היטב, וקשובים לכל העליות והמורדות שלה, הניצחון של טראמפ נראה לנו כמו תרחיש די סביר, גם אם ההיקף שלו הפתיע אותנו מעט. אבל אם נחוזר ארבע שנים אחורה, אל נובמבר 2020, אל השישי בינואר, אל הכאוס העצום לאחר הבחירות הקודמות באמריקה וההתנהגות הלא-מאד-מכובדת של אדון טראמפ באותה שעה, ההצלחה המסחררת של טראמפ כעת תהפוך בעיננו לנס של ממש. 

לאחר ההדחה של טראמפ אז, הוא הבטיח לתומכיו שהוא עוד יחזור. אני זוכר שראיתי אותו מדבר אז, וחשבתי בלבי – איזה סוף עלוב. הייתי משוכנע כי הוא גמור באופן סופי בהחלט. הדיבורים שלו על כך שהוא יחזור צלצלו באוזני כהתפארות ריקה, שהטילה צל טרגי על תקופת הזוהר שלו בבית הלבן, שבה הוא בכל אופן עשה כמה דברים טובים, בוודאי עבורנו, במדינת ישראל.

והנה הוא כאן שוב. הוא חזר ובגדול. זה לא קאמבק – זה "תחיית המתים".

עוד ידובר רבות על הבחירות האחרונות, ונשמע ניתוחים מעמיקים על מה ולמה וכיצד חזר טראמפ לבית הלבן, אבל כאן ברצוני להתמקד בעצם היכולת המופלא לקום מהאפר, להתחדש, לקבל חיים חדשים אחרי שהכל נראה אבוד וחשוך וחסר סיכוי.

בהקשר זה חשבתי דווקא על סגן הנשיא של הנשיא הנבחר – גיי. די. ואנס. בצל הניצחון הדרמטי של טראמפ, הוא קצת נעלם מעין. אבל אם מדברים על יכולת לקום מאפר, ואנס הוא מופת לכך עוד יותר מאשר טראמפ בעצמו.

עד לפני כמה חודשים מעטים מאתנו בכלל הכירו את השם הזה, גיי. די. ואנס. אולם, אלו מאתנו שמעורים בנבכי הפוליטיקה האמריקאית, בטח זכרו את השם כבר ממערכת הבחירות הראשונה של טראמפ. ב-2016, סמוך לעלייתו של טראמפ, הגיח לפתע לרשימת רבי המכר ספרו של מחבר לא מוכר בשם גיי. די. ואנס. ספר זה היה בעצם ממואר, ספר זיכרונות אוטוביוגרפי של ילדותו ובגרותו של  ואנס עצמו, שהיה אז איש צעיר בתחילת שנות ה-30 לחייו.

ספר זה, "קינת ה'היל-בילי'"("Hillbilly Elegy"), מתאר, דרך סיפורו האישי של ואנס עצמו, את ההידרדרות המהירה של תושבי רצועת החלודה בארה"ב, ובעיקר את אלו המכונים "היל-בילייז'", כלומר, תושבי רכס האפלצ'יה, שידועים בתור אנשי עמל פשוטים. הידרדרות זו, שבאה לידי ביטוי באחוזי אבטלה עצומים, התמכרות לסמים, פשיעה זעירה והתפוררות מוחלטת של המשפחה, הייתה במידה רבה תוצאה של מעבר מפעלי התעשייה הגדולים של מרכז ארה"ב אל המזרח. התעשייה המקומית קרסה, ויחד אתה, קהילות הפועלים שהתפרנסו ממנה.

ואנס גדל במשפחה מסוג זה, שהייתה דוגמה טובה של אותה מגפה חברתית כללית. הוא גדל עם אם חד הורית, שהחליפה בני זוג בכל שבועיים, ונכנסה ויצאה מהתמכרויות לסמים שונים. הספר מספר בצורה גלויה ומרגשת, כיצד ואנס עצמו הצליח לפלס את דרכו מתוך החברה ההרוסה שבה גדל, ולהגיע לבסוף לבית הספר למשפטים בייל.

הספר לא היה קשור באופן ישיר לבחירות אז ולעלייתו המטאורית של טראמפ, אך באופן עקיף, רבים מצאו בו את ההסבר לעליית טראמפ. הפוליטיקה האמריקאית, הדמוקרטית והרפובליקנית כאחד, שכחה את אותו מעמד פועלים רחב, ומי שהבין זאת היה טראמפ.

והנה, 8 שנים מאוחר יותר, אותו נער גבעות מהאפלצ'יה, גיי. די. ואנס, שגדל במשפחה הרוסה, ענייה, ללא השכלה וללא כל הון חברתי או סימבולי, הופך ללא פחות מסגן נשיא ארה"ב. חתיכת התקדמות!

בממשל הנכנס, לפיכך, אנחנו נראה בפוזיציה הבכירה ביותר בית הלבן שני אנשים שקמו מן המתים, כמעט באופן מילולי.

להתחדש כמו נשר

לפני מספר חודשים, כאשר טראמפ בחר בואנס על פני רבים אחרים מהממסד המסורתי, מהשורות הפנימיות של המפלגה, שנולדו וגדלו בתוך מבני הכוח שלה, היו שדיברו על כך שואנס הוא התגלמות "החלום האמריקאי". אולם, אני סבור שמדובר כאן במשהו אחר מאשר החלום האמריקאי. מדובר בתופעה בעלת אופי תנכ"י יותר מאשר בחלום הפרברים האמריקאי.

החלום האמריקאי מדבר על "ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות", שבה גם מהגר חסר ייחוס וקשרים ממזרח אירופה יכול להצליח, לצבור הון ולהתקדם בסולם החברתי, רק באמצעות כישרון, התמדה ונחישות. הוא לא מדבר על מאבקי הנפש העצומים הנדרשים מאדם על מנת להשתחרר מהשפעת סביבה הרסנית, מלאה בהתמכרויות, שבא אין כמעט תלמיד ממין זכר שמסיים את התיכון עם תעודת בגרות. הסיפור של ואנס עוסק בתשובה, בהתחדשות פנימית של הרוח כנגד כל הסיכויים. הוא אינו סתם סיפור הצלחה חברתי של איש צעיר וחרוץ.

המקום שבו ניתן למצוא את המוטיבים הללו, של התחדשות, של צמיחה ממש מהתחתית, משערי מוות, הוא יותר מכל ספר תהילים. מזמורי תהילים מלאים בביטויים ליריים עוצמתיים של התחדשות זו. מזמור ל' בתהילים, אותו אומרים כל בוקר בתחילת התפילה, פותח במילים: "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי. ה' אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי. ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּורְדִי בוֹר". במזמורי ההלל אומר המשורר "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן. לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ". ובמזמור אחר הוא מברך את ה': הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֺנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי. הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים. הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי.".

היכולת "להתחדש כמו נשר", שהמדרש מספר על כך שכאשר הוא מתחיל להזקין, הוא עולה עד לרקיע, שורף את כל הנוצות, ואז חוזר חזרה ומקבל נעורים מחדש – זוהי יכולת שהתנ"ך מטפח. העוצמה לא להשלים עם המצב הקיים, לא לתת למציאות הסובבת להרוס אותך ולהכתיב את גורלך – זוהי עוצמה שמגיעה לעולם מכוח החינוך של התנ"ך, שמזכיר לנו שיש משהו מעל המציאות הריאלית הארצית, שתמיד דברים יכולים להשתנות, ש"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

בשבוע האחרון, ראינו דוגמה מופתית לכך ברמה העולמית. אך מה שנכון שם באמריקה, נכון שבעתיים כאן אצלנו, במדינת היהודים, אלו שהביאו את התנ"ך לעולם והורו עוד לפני 75 שנה לעולם כולו, שיש כזה דבר "תחיית המתים", שעם שהיה נדמה לכולם כמו מאובן שמת מזמן, קם לתחייה וחוזר לבמת ההיסטוריה. עם ישראל חי!