מה עושים כשחבר לא מפסיק לדבר על פוליטיקה?

יש לי חבר ילדות שאי אפשר לשוחח איתו על שום דבר חוץ מפוליטיקה. הוא לא תמיד היה כזה – למעשה, עד השביעי באוקטובר הייתם יכולים לומר שהוא אפילו מנותק מהחדשות. האירוע הזה, ששינה חיים של אינספור אנשים ברחבי הארץ, זעזע אותו לחלוטין והכניס בו תחושת חרדה עמוקה למה שקורה במדינה. מיום ליום הוא ביקר יותר ויותר באתרי חדשות ובאינסטגרם, עד שההרגל הפך לאובססיה.

בהתחלה, יכולתי להבין את התהליך הזה ואפילו לתמוך בו מרחוק. ראיתי כיצד תחושת חוסר הביטחון שהוא חש הביאה אותו לנקוט עמדות נחרצות ומגובשות, מה שהיה חדש ולא אופייני לו. הוא התחיל לעמוד איתן מול אנשים שדעתם שונה, והתחיל לצאת לפעילויות למען מה שהאמין בו בכל הכוח. אבל אז, מה שהחל כמעורבות הפך בהדרגה לצורת הסתכלות דיכוטומית, לפיה כל דעה שאינה תואמת את שלו נחשבת לאיום. במשך זמן מה נמנעתי מלבטא בפניו את הדעה שלי כדי לא להוסיף מתח. אך בשלב מסוים זה היה בלתי אפשרי - הוא חזר וניסה לשכנע אותי להצטרף לפעילויות הפוליטיות שהוא הולך אליהן עד שלא הייתה לי ברירה ואמרתי לו שאני מצטער, אבל אני לא שותף לדעתו. מאז, הוא התחיל לשלוח לי מסרונים יומיומיים עם כתבות, סרטונים, ומאמרים כדי להוכיח את צדקתו.

נכנסתי לדילמה - מה נכון לעשות בסיטואציה הזאת? מצד אחד, יכולתי לשתף פעולה ולענות לו באריכות על כל טענה שהעלה, להסביר את נקודות המחלוקת שלי ולנסות לקיים דיאלוג אמיתי. אבל הרעיון הזה דרש יותר זמן ואנרגיה ממה שהייתי מוכן להשקיע. מצד שני, התעלמות מוחלטת מהמסרים עלולה לפגוע בחברות שלנו ולגרום לו להרגיש שאני מזלזל ברגשותיו, ואולי גם באמונה שלו. התקשיתי למצוא את האיזון בין לכבד את המקום שאליו הגיע לבין לשמור על עצמי בתוך המצב.

על פי חכמת היהדות, אמת היא תנאי הכרחי כדי לקיים שלום. ייתכן שזו טענה שמפתיעה אנשים מסוימים, כי לעיתים נדמה שהנאמנות לאמת נוגדת את השאיפה לשלום. אנשים שמחזיקים בדעה מסוימת עשויים להיתפס כ"קשוחים" או אפילו "עקשנים" - כאלה שאינם מוכנים להתגמש כדי לשמור על יחסים טובים. לעומת זאת, כאשר מתפייסים כל הזמן ומוותרים על האמת האישית כדי לרצות את האחר, נופלים למלכודת של חנפנות. חנפנות היא פשרה אינסופית שגורמת לאדם לאבד את עמוד השדרה שלו, לאגור טינה פנימית כלפי חבריו, ולהציג כלפי חוץ קשר מזויף.

 בעיני היהדות, החנפנות אינה בריאה - היא מערערת את היחסים בכך שהיא יוצרת נתק פנימי בין האדם לבין עצמו, וחוסר הכנות פוגע באמון בתחושת האמון של הסובבים אותו. מזמור בתהילים (פרק פ"ה) מתאר את האיזון העדין שבין אמת לשלום: ״חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו״. כדי להבין את עומק הפסוק, עלינו להתעמק במשמעות המונחים. הדרישה לאמת משקפת גישה נוקשה ומחייבת – אפשר לכנותה כעיקרון של ״דין״ או ״חוק״. לעומתה, החסד מבטא רוך וגמישות –  גישה חומלת הנכונה להקל על האדם בהתאם לנסיבות, גם במחיר התגמשות בעקרונות. המלב"ים, פרשן מקרא בן המאה ה-19, מסביר שהצדק עצמו הוא שילוב של אמת וחסד, כלומר, התבוננות שמכילה גם עקרונות וגם רגישות. היהדות מכנה את המעשים הנובעים מגישה זו ״מעשים שהם לפנים משורת הדין״ – מעשים שמרחיבים את הדין ומבוססים על חמלה. כך, במפגש שבין אמת לחסד, נולד הצדק, וכאשר יחסי אדם מתבססים על צדק זה, מתהווה בסיס איתן לשלום אוהב. זו המשמעות של "הנשיקה" בין צדק לשלום.

לאחר הרהורים רבים, החלטתי לפעול בגישה של ״צדק״. אמרתי לו: "תראה, זה לא סוד שהדעות שלנו שונות, ואני יודע עד כמה המצב במדינה חשוב לך. אבל לצערי אין לי את הפנאי הנפשי או הפרקטי כדי לענות לך בדיוני עומק בוואטסאפ. אין לי בעיה לדבר איתך על פוליטיקה מדי פעם, אבל אני לא רוצה להרגיש לחץ ממך, כי זה מרחיק אותי. אני יודע שהחברות שלנו מבוססת על דברים הרבה יותר גבוהים מהדעות הפוליטיות שלנו, ואני לא מוכן לוותר עליה בגללם״. זה לא היה פשוט לומר את הדברים האלה, אך זה היה שיח אמיתי ומכבד והגיע ממקום של אהבה חברית, והחבר שלי הרגיש בזה ומשהו בלב שלו נפתח. ״אתה צודק לגמרי רועי, החברות שלנו חזקה יותר מדעות פוליטיות״, הוא אמר.

בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו יצא מחוזק – הוא בהבנה שאכפת לי ממנו גם כשאני לא מסכים, ואני בתחושה שבחברות אמיתית יש מקום לעמוד על האמת שלך מבלי לוותר על אהבתך לחבר. הסיטואציה הזאת לימדה אותי שיעור לחיים: חיבור אמיתי אינו תלוי בדעה אחת או בנקודת השקפה אחידה. במקום לברוח מהמורכבות שביחסים, אנחנו יכולים לבחור להכיל אותה ולמצוא דרכים לתת לכל צד מקום, מבלי לאבד את מה שחשוב לנו באמת.