תמיד התרגזתי כשאמרו לי: "כשתהיי מוכנה לזוגיות, היא תגיע"

כשהייתי רווקה וחיפשתי זוגיות יותר מדי שנים, הדבר שהכי הרגיז וקומם אותי היה כשאמרו לי: ״אולי את עוד לא מוכנה לזה מספיק. כשתהיי מוכנה, זה יגיע״. יש הרבה דברים שעדיין לא הרגשתי מוכנה אליהם בחיי, אבל לזוגיות הרגשתי שנולדתי מוכנה. לא רק שנולדתי מוכנה, אלא שהקפדתי כל הזמן ללמוד עליה, לקרוא, לקחת הדרכות ומורי-דרך ולעבוד על עצמי כדי להתכונן אליה בצורה הכי טובה שיש. מכל מערכת יחסים שנכנסתי אליה ויצאתי ממנה למדתי, והיה לי חשוב לשבת ולהפיק עם עצמי לקחים כדי להגיע עוד יותר מוכנה למערכת היחסים הנכונה שתוביל לחתונה ולחיים משותפים. ״אז איך יכול להיות שאני עדיין לא מספיק מוכנה?״ חשבתי לעצמי.

אני זוכרת ששמעתי פעם שיעור שמבוסס על חכמת הקבלה שדיבר על אורות וכלים ונאמר בו שהאור קיים בשפע בכל מקום, ללא גבול או תנאי, ממש כמו אור השמש. התנאי היחיד כדי שהאור יוכל להתפשט ולמלא כל חלל הוא שיפתחו בו את התריס, כלומר, שיאפשרו לאור הזה להכנס. לאחר מכן השתמש מוסר השיעור בדימוי נוסף של אוקיינוס וכלי שיכול להכיל מים. הוא אמר שאדם שיגיע עם כוס קטנה לאותו אוקיינוס יוכל למלא אך ורק את הכוס הקטנה הזו, לעומת מי שיגיע עם דלי ענקי. כמה מים תקחו מהאוקיינוס? לפי גודל הכלי שהגעתם איתו אליו. כמה אור ייכנס לחדרכם? לפי כמה שפתחתם את התריס. כמה שפע יהיה בחייכם? לפי האופן בו הכנתם את הכלי שלכם ואפשרתם לאותו שפע להיכנס. השורה התחתונה של אותו שיעור הייתה בדיוק המשפט הזה שכל כך הרגיז אותי: ״אם את מחכה לשפע מסוים והוא עדיין לא הגיע לחייך, כנראה שהכלי שלך עדיין לא מוכן עבורו. תכיני את הכלי והשפע מיד יגיע״.

אחרי השיעור הזה הייתי מבולבלת. מצד אחד, אני זוכרת שהרבי מלובביץ׳ אמר פעם שאדם צריך להיות אחראי לגורלו עד גבול מסוים. כלומר, יש גבול למידת האחריות האישית שאנחנו יכולים לקחת על עצמנו לנוכח דברים שקרו או טרם קרו בחיינו. אלו מילים שמאוד הרגיעו אותי ואפשרו לי להרגיש פחות אשמה על העובדה שהייתי כבר בת 30 ועדיין רווקה למרות שעשיתי באמת כל מה שאני יודעת ויכולה. מצד שני, אם חכמת הקבלה מספרת לי שאני צריכה להמשיך לעבוד על הכנת הכלי שלי, איך אוכל להרשות לעצמי להמשיך לבזבז זמן יקר ולא לעשות את זה?

בסופו של דבר הכרתי את בעלי כשהייתי בת 31 ואני לא יודעת להגיד בדיוק מה היו הפעולות שהביאו אותו לחיי. בכל יום נקטתי בטקטיקה אחרת, לפעמים שחררתי קצת ממסע החיפושים, לפעמים הגברתי יותר מאמצים רוחניים והתפללתי על כך. לפעמים התאמצתי מאוד בפן הגשמי ויצאתי לאלפי-אלפי-אלפי דייטים. אבל היום, במבט לאחור, שמתי לב שהרבה פעמים כשאני מחכה לשפע מסוים שיגיע לחיי יש איזו נקודת שברון שאני צריכה לחוות לפניה, כזו שאחריה אני מפצירה אל מול המציאות: ״ככה אני לא מוכנה יותר! זה צריך להשתנות וכמה שיותר מהר״. משהו בי צריך למצות באופן נחרץ את המצב הקיים כדי להתעקש בכל מאודי לייצר מציאות אחרת ואולי זה חלק ממה שחכמת הקבלה קראה לו: ״הכנת הכלי״. אולי כשהכלי עדיין לא לגמרי מוכן לשפע, מסכימים עוד להתפשר ולהשאר במדרגה הקודמת וזה מה שמעכב את אותה עליית מדרגה.

לדוגמא, גם כשהשפע שחיכיתי לו הגיע לחיי וזכיתי להכיר ולהתחתן עם אהבת חיי, הייתה לנו לא מעט עבודה על התקשורת ביננו. נוצרו ביננו הרבה אי הבנות וקצרים בתקשורת לעיתים קרובות והאתגר הזה הפגיש אותנו שוב עם עבודה על הכנת כלי לשפע נוסף בחיינו: זוגיות בעלת תקשורת טובה. כמי שמנוסה בשינוי טקטיקות לעיתים קרובות עד להגעה ליעד, בכל פעם ניסיתי טקטיקה שונה כדי לשפר את התקשורת ביננו אבל קפיצת המדרגה המשמעותית עבורנו בנושא הזה הייתה כשהגעתי לנקודת השברון והמיצוי הזו שבה אני אומרת: ״ככה אני לא מוכנה יותר״. אם בעבר אי-ההבנות בינינו היו מביאות לריבים ואחר כך לעלבונות ואז אפילו לכמה ימים של תחושת מתח וכעס באוויר, הגעתי למיצוי בנושא הזה. דרשתי שנשב לדבר בצורה מכבדת ונעימה בכל פעם שצצה ביננו איזו אי-הבנה ואי-הסכמה שקשה לנו לגשר עליה. זה בהחלט הביא הרבה שפע חדש לחיינו.

בספרו של משה שרון ״עשרה נכנסו לפרדס״ הוא כותב שיש כמה דברים שעוזרים להכין את הכלי (ולא בהכרח מצריכים הגעה לאותה נקודת מיצוי) - אחד מהם הוא תפילה: להתחבר באופן נקי ופשוט בכל פעם מחדש לרצון שלנו, לאותו שפע שאנחנו מחכים שייכנס לחיינו ולהתפלל על זה בשפה שלנו, בכנות מהלב. עוד תפילה ועוד תפילה והכלי ילך ויגדל עד שיתמלא מאליו. דבר נוסף הוא עבודת המידות - לעבוד, לשפר ולזכך את עצמנו כך שנהיה ראויים לשפע הזה שיגיע. לא מספיק שאור ייכנס לחיינו, צריך שגם נדע לקבל אותו בברכה, להנות ממנו ולהיות בעצמנו שפע עבורו. דבר נוסף שעוזר להכין את הכלי שלנו לשפע הוא השתדלות. לפעול בכל רגע על פי כמה שאנחנו באמת מסוגלים כדי לעזור לכלי שלנו לגדול ולהתמלא. לא מדובר כאן על מאמץ יתר עד כדי עייפות והזעה, אלא על חיבור אמיתי לכוחנו ועל היכולת שלנו להיות אקטיביים ביצירת המציאות אליה אנחנו שואפים.

התפילה, עבודת המידות וההשתדלות בהחלט היו נוכחים במסע חיפוש הזוגיות שלי ובעיקר בתוך כל זה הייתה מאוד נוכחת העבודה על מידת הסבלנות שלי. בסופו של דבר, לאחר בחירה עקשנית ומתמדת לפתוח את תריסי חדרי בכל יום מחדש, האור נכנס, הסבלנות השתלמה.